ציפייה למוות……

לא יכולה תחת כל העומס,
מרגישה שאני לא בקצב של החיים.
כולם מתקדמים, כולם רצים,
ורק אני בבועה שלי.
חושבת למה ככה ? , ולמה ככה?,
אבל יש לי שאלות בלי מענה.
שאלות שאף אחד לא ענה או יענה,
לא יודעת למה אני עושה את הדברים האלה,
ואז מתחרטת.
לא יודעת הרבה דברים
, אבל מה שכן…,
אני יודעת ש….. אני לא שייכת לפה.
לא שייכת לעולם הזה, זה לפעמיים מרגיש,
מרגיש כאילו יש ציפייה למוות,
יש צפייה ליום שימות ,
כאילו אני רוצה שזה יקרה.
ושזה יקרה אני לא רוצה ,
לא רוצה שיהיו עצובים,
להפך שיהיו הכי שמחים וצוהלים,
כמו שהם בדרך כלל.
כמו שהם מתנהגים אליי כמו אוויר, שככה יתנהגו.
שלא יזכרו שאני הייתי,
שהייתי חיה ונושמת.
כל העולם הזה מרגיש לי זיוף,
זיוף אחד גדול!
, שרק קורה למישהו משהו,
אכפת לו דואגים לו,
אני לא רוצה את זה …
שיתנהגו כמו שהיו מתנהגים כמו אוויר,
כי עכשיו אני הולכת, הולכת למקומי הטבעי.
למקום שיהיה לי טוב , ואני לא ירגיש שהכל שמה זיוף……