צעקות:

אני יושבת בחדר עם דלת סגורה, אך היא לא אוטמת את הצעקות מהקומה התחתונה.
קלות כאלה מזמן לא נשמעו, צעקות רמות, מילים רעות.
האם ככה זה תמיד? זה מה שאני שואלת.
האם זה קרה בעבר?
האם זה ימשיך בעתיד?
הם צועקים, לא מבינים כמה הם פוגעים.
ואנחנו הילדים כול אחד בחדרו, וכולם לא מבינים, לא רגילים.
ואני, מה אני עושה, עצוב ומר, אבל אפילו דמעה אחת לא נופלת על פני.
הארי אינני מוצאת את הסיבה לבכות, מה זה יעזור, החולשה לא תציל אותי מכלום.
והצעקות נחלשות, אבל גם השקט מפחיד, זו היא שתיקה של כעס.
והפחדים עולים ועולים, הדמיון מעצים את העובדות.
ואני מתחילה לחשוב גם על פרדות.
מעצימה דברים שקשים גם בלי תוספות.
הוא צועק והיא צועקת. הוא שונא והיא שותקת.
ואני יושבת לבד, ובלבי שואלת: לאין זה יתפתח? אך זה ימשיך?
מפחדת לרדת, מפחדת לראות, כי בראשי כבר עולות מחשבות נוראות,
האם הוא רק יצא מהבית בטריקה רמה, או אולי ברח ולא יחזור.
והדבר המפחיד מכול, הוא לדמיין את אמא שוכבת על הרצפה מתבוססת בדמה. מנסה להדחיק מחשבה זו, הוא לא היה עושה את זה, הוא לא אדם רע.
מקווה שאני צודקת, מקווה שזה נכון. מקווה שהפעם זה לא יגמר באסון.