צעקת זאב

"מה אתה עושה פה?" אני שואלת כאשר הוא מתיישב על הרצפה מולי.
בהתחלה הוא פשוט הביט בי, אני לא יודעת למה, אולי הוא לא ידע מה לומר לי, ואולי הוא פשוט לא רצה לענות לי.
"שמעתי שצעקת זאב." הוא עונה ומביט בעיני, מיותר לומר שאני לא מבינה אותו, הוא היה אחד מהאנשים ההם שיכלו להוציא את ההיגיון לטיול נחמד עם רצועה והכל, ולכן לא באמת ניסיתי להבין את השטויות שהוא פולט מפעם לפעם.
"אם כך השאלה שאני צריכה לשאול היא האם אתה הזאב או המושיע?" אני לא בטוחה למה אמרתי את זה, אך משהו במשפט ההוא נשמע לי נכון, כמו משהו שהוא יעריך ואני צודקת משום שהוא מחייך לעברי, אני מניחה שבדיוק כמו כולנו, הוא אוהב כאשר מבינים אותו, אך עם מזלו, זה בטח מאוד קשה למצוא מישהו שמבין אפילו חלק מה שטויות שהוא פולט.
"אז תגיד, האם החיוך שלך חד או שאלו רק השיניים שלך?" נימת קולי פלרטטנית כעת שהבנתי לפחות חצי מהעניין הזה, אני מרגישה בטוחה יותר בעצמי בסביבתו, יודעת שאם לא אתפוס את ההזדמנות עכשיו, אני עשויה לעולם לא לקבל הזדמנות נוספת איתו.
אנחנו חולקים עוד מבט חטוף ולפתע הוא רוכן אליי, חיוכו נראה מרשים בתאורה המפוקפקת ונראה חד כמעט כמו סכין, אולי הוא באמת זאב, אך אם זה מה שהוא באמת שאין לי שום בעיה ליפול כטרף לרגליו.
"יש רק תשובה אחת לזה, יקירתי," עיניו נראות כמעט כהות בתאורה הזו."תתקרבי מעט יותר."