קולות

סתם_אחת 23/03/2015 796 צפיות 3 תגובות

אני צורחת בדממה שאופפת את המוח שלי, והם לא מפסיקים. נראה שההתנגדות שלי רק ממריצה אותם. הם לא מוכנים לעזוב, להרפות, ובדרך לחופש חותכים אותי לחתיכות.
וזה כל כך קשה להתעלם. הם לוחשים לי, ממלאים את ראשי באלפי לחישות חתרניות, נוראות. הם ממלאים אותי בתאוות נקם על דברים שלא עשו לי, מבטאים דרכי את זעמם. ואני כלי בידיהם, זה הכל. לא יותר. או לפחות זה מה שהם אומרים.

זה קורה לאט לאט, ולא הייתי שמה לב אלמלא התגובות של חבריי. הם מעוותים אותי, משנים את האופי היסודי שלי. וזה כל כך כואב. הם מוזגים לתוכי את התכונות הגרועות ביותר שלהם, וזה קורע אותי מבפנים.

אני אפילו לא כלי, אני ניסוי. הכניסו אותם לתוכי כדאי לראות איך אגיב. רק יש בעיה אחת, הם הפריזו בכוחי. זה לא עובד. במקום שאני אשתלט עליהם, הם משתלטים עלי. אני כבר לא יכולה להזיז את אצבעות הידיים והרגליים. הם שולטים בהן. אף אחד לא שם לב. כבר לא משגיחים עלי עשרים וארבע שעות ביממה, הם חושבים שניצחתי.
זה לא נכון! אני רוצה לצעוק את זה, לצרוח, להשתחרר מהעול שלהם. אבל רגעי הצלילות שלי קצרים כל כך, ומעטים כל כך, עד שאני בספק שלא אנסה לעשות משהו שהוא לא ניסיון להתאבד, שתמיד נכשל. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא לחרוט על הקיר באצבעות יד ימין, שבה הם עדיין לא שולטים. רוב החריטות הן אותו הדבר. לפעמים אני חוזרת על אותו המשפט, שוב ושוב, עד שאני לא מסוגלת.

כל כך כואב לי.

השפה שאני חורטת בה היא שפה-לא-שפה. רק אני מבינה אותה. הם מחקו מהראש שלי את כל השפות שידעתי לכתוב. כמה חבל. למזלי, עכשיו זה אחד מרגעי הצלילות שלי. מאוחר בלילה, הם ישנים. אני רוצה לצאת מפה, להיפטר מהכל. מהסבל, מהכאב, מהקולות.
מהקולות יותר מהכל.
הטקסט הזה נכתב בהפסקות כל כך גדולות, והרווחים בניהם גדלים עם הזמן. המצב הזה לא טוב לי, הם ינצחו בקרוב.

בבקשה, הצילו!
הם כבר כמעט השתלטו, אני יודעת שזה רגע הצלילות האחרון שלי. אני כבר מתאבלת על אובדן החופש. אני כל כך מצטערת, לא הייתי חזקה מספיק.
הניסוי נכשל.
הם ניצחו.
אני שונאת אתכם על הסבל שגרמתם לי.

להתראות.


תגובות (3)

וואו. זה מה שיש לי להגיד. פשוט וואו.

23/03/2015 15:24

באמת שזה מדהים

23/03/2015 16:31

מדהים.

23/03/2015 19:06
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך