קוסקוס קלאן

Tharkun 13/04/2021 542 צפיות 6 תגובות

“שבור לו ת’ראש דוד”
השמש החלה לשקוע על הסמטה שמאחורי השיכון ברחוב דניאל. נער גבוה ורחב כתפיים נעמד בגאון מעל גופו המקופל של בחור אחר שהיה מוטל על הרצפה.
“כן תראה לו מה זה לדבר עם יהודיות בשכונה שלנו”
זוג בחורים הריעו בשמחה לדוד המנהיג ונעמדו מאחוריו, הרבה כסף לא היה בשכונה הזאת, אך זמן לא היה חסר. בקצה הרחוב ליד המכולת של משה ישבו זוג מבוגרים על שולחן וכיסאות כתר מפלסטיק ושיחקו שש בש, הם לא הבחינו במתרחש.
“אני מצטער בבקשה די”
הבחור השרוע על הרצפה התחנן בקול חלש ובמבטא ערבי קל, חולצתו שעכשיו כבר לא הייתה לבנה, נקרעה כמעט לחצי, שלושת הבחורים המשיכו להיראות מרוצים.
דוד, הנער הגדול החל לבעוט בבטנו של הערבי שוב ושוב. לראשו חבש כיפה לבנה שהגיעה כמעט עד אזניו ובצידה נכתב באותיות שחורות “ה’ הוא המלך”.
רעש החבטות הדהד מקולות הבניינים הישנים, בקומה השלישית של בניין מספר 16 אישה מבוגרת פתחה את החלון בכדי לתלות את הכביסה על החבלים, ברגע שהבחינה במתרחש חזרה פנימה.
לצמד המעודדות שמאחורי דוד קראו שרוליק ונריה, ואת שניהם העיפו מהישיבה בדיוק שבוע לפני כן.

בישיבה המזרחית הקטנה שבשכונת גאולה המשמעת שלטה בכל, ראש הישיבה החדש שהיה אדם חמור סבר ומזוקן, פתח במשימה לגירוש כל ה ’שבבניקים’ שבילו את מרבית זמנם בשתיית קפה ועישון סיגריות במרפסת ולא בלימוד תורה ומשניות.
“למען יראו וייראו” הכריז ראש הישיבה בגאווה בעוד שהביט בשרוליק ונריה גוררים את מזוודותיהם אל מחוץ לשערי הישיבה.
שרוליק שהיה בחור שמנמנן ומעט נמוך, ומשום מה התעקש תמיד לחבוש כובע של חבדניקים, התגורר עם סבתו בדירה קטנה במרחק כמה רחובות מהישיבה. הוריו נהרגו בתאונת דרכים כשהיה רק תינוק ומלבד סבתו וכמה קרובי משפחה לא היה לו אף אחד.
נריה לעומת זאת היה נצר למשפחת רבנים ידועה מהאיזור, “הכבשה השחורה של המשפחה” היו מתלחששות המבוגרות הרכלניות מהשיכון. בניגוד לכל אחיו שהצטיינו בלימודיהם, נריה תמיד העדיף להסתובב ביער רמות ולשחק כדורגל עם החילונים. את כובע השטריימל שלו מכר שנה אחת כשרצה לקנות מנוי לבית”ר ירושלים.
בישיבה הם מצאו אחד את השני די מהר בפינת העישון, שם בילו את מרבית זמנם.

דוד הבריון, כך הוא נקרא בידי התלמידים האחרים בשכבה לפני שהחליט לא לחזור לתיכון.
הוא גדל במשפחה חילונית מסורתית, כשנשר סופית מבית הספר החל לעבוד בנגרייה של אביו ברחוב אגריפס ליד השוק.
מעולם לא הסתדר במסגרות, מורים קראו לו חסר תקנה והוריו נותרו אובדי עצות. הם עצמם הגיעו מאלג’יריה לפני כעשרים שנה ולא היו בעלי השכלה כלשהיא.
‘עסק שומר שבת’ נכתב באותיות שחורות וגדולות על דלת הכניסה לנגרייה. תמונות של רבנים מזרחיים היו תלויות על הקירות, ומידי פעם היה ניגש אביו של דוד אל מכשיר הרדיו הישן בכדי להחליף את הקלטת של אמנון יצחק כשזו הייתה נגמרת.
בערבים החל דוד לפקוד בקביעות את שיעורי התורה בבית הכנסת, את פדחתו הריקה כיסה בכיפה סרוגה שלאחר מספר מפגשים הוחלפה באחת גדולה יותר ובולטת.
“העם היהודי הוא היחיד במינו, ועלינו לשמור עליו מכל אלו המנסים לחללו”
על בימת בית הכנסת עמד גבר בחולצה משובצת ומכנסי דגמח, מחולצתו ביצבצו הציציות הלבנות. הוא חבש משקפיים גדולים וכיפה גדולה עוד יותר, זקנו היה לבן כשלג הראשון של החורף.
הוא הגיע לשכונה הירושלמית הקטנה מהתנחלות כלשהי בכדי להזהיר את תושביה מפני השתלטות עוינת כפי שכינה זאת, השתלטות על העם היהודי ומחיקתו.
כמה שורות מאחורי דוד הצעיר ישבו נריה ושרוליק וגמעו את מילותיו של הרב הנואם בשקיקה.
“הם לוקחים את בנותינו בזו אחר זו”, הרב דפק בעוצמה על השולחן שלפניו,
“שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם.”
השלושה חברו יחדיו בערב אחד ובו השניים פנו לדוד בסוף שיעור הערב בכדי לבקש אש. הם נשענו על חומת האבן הקטנה והחלו מדברים ומעשנים יחד, ככה בכל ערב. שלושה כבשים שחורים שרק חיפשו את מקומם בשכונה.
באחד הערבים הציע דוד שיתחילו לסייר בשכונה בכדי לשמור על תושביה מההשתלטות העויינת הזאת, זוג השבבניקים הסכים, ממילא היו צריכים למצוא משהו שיעביר את הזמן שזוחל לו בכזאת איטיות.

“דוד אולי ניתן לו ללכת.”
הציע שרוליק שבסתר ליבו תמיד מעט ריחם על הקרבן התורן אך לעולם לא העז לומר זאת לחבריו.
“סתום ת’פה כמעט סיימתי”
הבחור הערבי כבר איבד את הכרתו כשהחל דוד לבעוט בו קודם לכן.
“ככה יעשה לאיש שדוד חפץ בלזיין אותו” צחק דוד הבריון בקולי קולות.
רעש הסירנה המשטרתית החל להישמע מרחוק, אחד השכנים קרא להם לוודאי כשהבחין במתרחש.
לפתע הבחינו השלושה בשני שוטרים שבדיוק פנו אל הסמטה, והמרדף התחיל.
דוד פנה לרחוב הצדדי והחל לרוץ, נריה ושרוליק נשארו יחד כהרגלם ובחרו לנסות לברוח דרך גן המשחקים, שם נמצא רחוב קטן המשמש את באי מנזר האחיות הסאלזיאניות, השוטרים אינם מכירים את הדרך הזאת וכך לא יתפסו.
השוטר המבוגר מבין השניים שלח את שותפו למרדף בזמן שנשאר ליד הניידת, השוטר הצעיר בחר בדוד כמטרה.
בנייני האבן הירושלמית הישנים חלפו על פניו במהירות בעוד עיניו ממוקדות בעבריין הנמלט ממנו, דוד החל מתנשם בחזקה, כל הסיגריות המרלבורו האלה לא שיחקו לטובתו עכשיו.
“תעצור מיד!” קרא לעברו השוטר הצעיר שאת מבחני הכושר של היחידה סיים ראשון.
זיעה החלה לנגור מגופו של דוד הנמלט, הריאות שלו כבר עמדו לוותר גם הם. הוא בחר לפנות אל סמטה צרה שבסופה יוכל אולי להתחבא.
בכוחות אחרונים האיץ דוד את ריצתו, אך לכשהביט אל קצה הסמטה ראה את ניידת המשטרה מחכה לו, השוטר המבוגר נשען על מכסה המנוע בחיוך זדוני.
דוד פנה לאחור במהירות, אך השוטר הצעיר כבר הגיח מאחוריו ונראה כי הריצה הממושכת לא הראתה שום השפעה.
“כוס אמק” דוד הבריון סינן מבעד שיניו.

בחדר החקירות שבמגרש הרוסים הקירות נראו לבנים כאילו רק נצבעו זה עתה. שולחן ברזל קטן ניצב במרכז החדר ושני כסאות בצידיו. מצלמה ישנה למראה הוצבה בפינת החדר לתעד את המתרחש בתוכו. התקרה הייתה גבוהה, חלון יחיד ומסורג פנה אל חצר בית המעצר, קרני השמש השוקעת הצליחו לחדור דרכו בקושי. דוד הצעיר הובל פנימה בידי השוטר הצעיר שהתיר את אזיקיו ואף הציע לו לשתות. השוטר הצעיר יצא מהחדר והותיר את דוד לחכות שעה ארוכה.
לבסוף נפתחה הדלת ומבעדה נכנס שוטר אחר במדים אזרחיים, בידו אחז בכוס קפה מהבילה וביד השנייה בסיגריה מעשנת, תחת בית השחי החזיק בתיק מסמכים עב כרס.
“את שמשון ויובב החברים שלך לא תפסנו” חייך החוקר לעברו.
“אבל אל תדאג גם אתה מספיק לנו”
דוד ניסה לשמור על פרצוף חתום וקשוח.
“עבד, הבחור שדפקתם לו מכות בבית חולים וברגע שיתעורר נשמע גם את הגרסה שלו”
פני החוקר נותרו מחויכות תוך שהתיישב אל הכסא ממולו. אפר הסיגריה שלו כבר בקושי החזיק עד שנקש השוטר באצבעו עליה והפיל אותו על הרצפה.
“שמעת על הקו קלוקס קלאן פעם?”
שום תשובה מדוד הבריון, רק פרצוף בוהה וכועס.
“בארצות הברית יש קבוצה של כמה מטורללים כאלה שמאמינים בעליונות הגזע הלבן, הם מתאספים בשדות גדולים ושורפים צלבים תוך כדי קריאות גזעניות, אחר כך הם תרים את האיזור אחר כושים ומהגרים שיוכלו לקרוע במכות, החלק האחרון נשמע לך מוכר?”
החוקר הצביע אל עבר תיק המסמכים שלפניו, על העמוד הקדמי נכתב “קוסקוס קלאן” בטוש שחור.
הוא נראה מרוצה למדי ממשחק המילים הקטן.
דוד הביט בתיק המסמכים בחוסר הבעה.
“חשבתי על זה בעצמי אתה יודע, הקבוצה הקטנה שלכם הזכירה לי קצת את המטורללים מארצות הברית, הם קוראים לזה הגזע הלבן ואתם קוראים לזה העם היהודי, אותו חרא בשמות שונים,
הם קו קלוקס ואתם קוסקוס.”
המספרים הקטנים בשעון היד של החוקר החלו מתחלפים, הזמן חלף והשמש השוקעת כבר האירה בצידו השני של הגלובוס. דוד המשיך לשתוק ולהביט בפני החוקר בפנים חתומות, אם יחזיק שם רק עוד קצת וודאי יהיו חייבים הם לשחררו.
דלת החדר נפתחה ושוטרת במדים נכנסה ובידה מספר מסמכים וכוס קפה נוספת שהגישה לחוקר.
דלת המתכת נסגרה בטריקה רמה.
“בשורות טובות” חייך החוקר שוב.
“הישגנו אישור מבית המשפט להחזיק אותך פה עד תום הליכי החקירה, ככה שלך יהיה מספיק זמן לשתוק ולי לדבר יחד”.
דוד שאולי היה בריון לא בילה אף פעם זמן כלשהוא בתחנת משטרה ולוודאי שלא בתא מעצר, הלחץ כבר החל מראה את אותותיו על הפנים.
פני החוקר נראו כעת כפורץ מנעולים שהבין שכמעט והצליח במשימתו.
אגלי זיעה קטנים החלו לצוץ מעל מצחו של דוד הבריון שכעת דמה יותר לילד מפוחד מאשר לבריון קשוח.
המנעול נשבר.

בערב רגיל וחמים בשכונה התייצבו שרוליק ונריה בבית הכנסת לשיעור היומי, היום היה יום מיוחד ובו יגיע הרב הנואם מההתנחלות שלו. את דוד הם לא ראו כבר מספר ימים מאז התקרית עם המשטרה, כשבדקו בנגרייה הודיע להם אביו שלא שמע ממנו גם הוא.
מגשי עוגיות ובורקסים הונחו על שולחן בכניסה לאולם ההרצאות של בית הכנסת וגם כמה בקבוקי שתייה קלה. הרב הנואם לבש בדיוק את אותם הבגדים כמו תמיד, נריה תהה לעצמו אם הוא מחליף אותם לפעמים.
מספר דקות מתחילת השיעור נכנס דוד לפתע אל החדר, מתעלם לחלוטין מקיומם של חבריו הוא התיישב בספסל הקדמי ליד הרב הנואם.
השיעור התנהל כסדרו וגם נגמר מספר דקות לפני הזמן, הסיגריות נשלפו וזוג החברים המתין בסבלנות מחוץ לשערי בית הכנסת בכדי לשמוע מפי חברם אודות ההתרחשויות האחרונות.
אך הזמן חלף ודוד לא יצא, כשהציצו פנימה ראו שהוא משוחח עם הרב הנואם, את תוכן השיחה לא שמעו, רק יכלו להבחין בפניו המודאגות או לחוצות מעט של דוד שבדרך כלל נראה בטוח בעצמו.
הסיגריה נשמטה מידו של שרוליק שהבחין בקבוצת השוטרים שעלתה במהירות במדרגות בית הכנסת אל תוך חדר ההרצאות.
הרב הנואם לווה באזיקים אל תוך אחת מניידות המשטרה שחנו בקרבת מקום. מסתבר שהיה מסית קבוצות צעירים בכל הארץ לאלימות כלפי ערבים ומהגרים אחרים.
דוד יצא משערי בית הכנסת, חלף על פני חבריו מבלי לומר דבר וחזר לעבוד בנגרייה, הם לא ראו אותו מגיע לשיעורים יותר.

שרוליק התגייס לחיל החימוש והפך להיות מכונאי, הוא קיבל דירה קטנה מהצבא ולא חזר לדירה של סבתו. נריה המשיך להגיע לשיעורים, אחרי שכנוע ממושך מצד הוריו גם חזר לישיבה.
בערבים הוא נוהג לשבת בפינת העישון ולחשוב בגעגוע על חברו המכונאי.


תגובות (6)

כרגיל, מסופר נהדר.
אתה כותב אוטוסטראדה או שיש לך עתודות?
מנין הרעיונות? אתה שופע, עד כדי קנאה (קנאת סופרים וכו').

כמה קטנות בעברית:
"אובדי עצות" – אבוּדים, לא עוֹבדים.
"[כ]שזו היתה נגמרת" – תיאור זמן.
"משקפיים גדולים" – בלשון זכר.
"כבשים שחורים" או "כבשות שחורות". כיוון שהם שלושה (בלשון זכר), "שחורים" היא הצורה הנכונה.
"אשר המלך חפץ ביקרו" או "לייקר אותו" – אם כי ייתכן שדמותו של דוד היא העילגת. אגב, עדיף בלי מילים נמוכות.
"רחו[ב] קטן" (לא 'רחוק') – סתם פיספוס.
"ו(ב)כך" – הבי"ת מיותרת.
"סיגריות [ה]מרלבורו" – ה"א הידיעה מיידעת את המילה השניה בצמד מילים.
"הציע לו (אם ירצה) לשתות" או לחלופין "שאל אותו אם ירצה".
"תוך [כדי] קריאות גזעניות" – גם לי זה חדש, אבל זו הצורה הנכונה.
"(כבר)[קרוב] לוודאי" או "וודאי" (ללא 'כבר').
"מסית" – 'הסטה' הצידה; 'הסתה' לאלימות.

כל ציטוט, מסתיים תמיד בסימן פיסוק כלשהו, בתוך המרכאות. בסוף שורה, המרכאות הן הסימן האחרון, לא הנקודה.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

13/04/2021 17:44

    חיכיתי לתגובה שלך :)
    תודה רבה! הרעיונות באים לי בטבעי בדרך כלל (שרק ימשיכו להגיע)
    לגבי ההערות, אתקן בהתאם! מעריך אותם מאוד.

    13/04/2021 18:59

אני מתלבט איך להגיב לסיפור. די בטוח שהגבתי לך גם בעבר (אני אבדוק את עצמי אחר־כך).

אני חושב שלא היה משפט אחד בסיפור שהייתי מרוצה ממנו לגמרי, וזו נשמעת ביקורת מגעילה ומתנשאת, אבל אני חושב שזה אחד מבין הסיפורים היותר מוצלחים שקראתי כאן כבר הרבה זמן, וכל הזמן רציתי שהוא יהיה אפילו יותר טוב.

לפעמים זה היה סתם סדר המילים במשפט
מקור: "רעש הסירנה המשטרתית החל להישמע מרחוק, אחד השכנים קרא להם לוודאי כשהבחין במתרחש."
אול במקום "מרחוק נשמע (לפתע?) רעש סירנה משטרתית"?
לטעמי, זה מדגיש את העובדה שהמשטרה עדיין רחוקה, ויש להם זמן להמלט. אתה גם משתמש תכופות בפעולה "החל"/"התחיל" וריבויים וחזרות קצת מפריעים.

לפעמים שימוש במילה מיותרת.
מקור: "נריה תמיד העדיף להסתובב ביער רמות ולשחק כדורגל עם החילונים".
"ומשום מה התעקש תמיד לחבוש כובע של חבדניקים"
"הציע שרוליק שבסתר ליבו תמיד מעט ריחם על הקרבן התורן"

במקרה הזה המילה "תמיד" מרגישה מיותרת. באופן כללי, הכללות נשמעות לא-אמינות (פרדוקס?), אישית הייתי מעדיף לראות את המילה בעיקר בתוך ציטוט, כשפה מדוברת.
עדיף לטעמי: "נריה (לעומתם?) העדיף להסתובב ביער" ואולי אפילו "נריה (לעומתם?) בחר להסתובב ביער רמות, ו…"

לגבי שרוליק המרחם, שם אולי ה"תמיד" יותר מתאים, אבל משהו במשפט לא עובד לי. אם המטרה היא להעיד קצת על אופיו של שרוליק, הייתי נותן לתיאור משפט משלו. "…, הציע שרוליק. תמיד היה מעט מרחם, בסתר ליבו, על הקורבן התורן."

דוגמה נוספת, אולי לעניין הסדר או היתרות.
מקור: "ראש הישיבה החדש שהיה אדם חמור סבר ומזוקן, פתח במשימה לגירוש…". המזוקן קצת עוצר את הזרימה של המשפט. זה מרגיש כמו דילוג בין המטרה של המשפט, לתיאור דמותו של ראש הישיבה. במקרה הזה התיאור מרגיש קצת מיותר, כיוון שלא בחרת לעסוק בו, והוא דמות די שולית.

לפעמים המשפט נשמע מליצי מדי, שלא לצורך.
מקור: "זקנו היה לבן כשלג הראשון של החורף." – קודם כל אנחנו בארץ ישראל. יש בערך שלג אחד בחורף. זה מבחינתי מאולץ מדי.
דבר נוסף. השלג (ספרותית) לוקח אותי בתחושה למקום נעים. קרח, למשל הוא קשה, קר ומנוכר, שלג הוא רך, עדין, שברירי. הדמות היא לא דמות מעוררת חיבה, אז השימוש בשלג הרגיש מבחינתי לא מותאם.

מרגיש לי שהעמסתי עליך כמויות של ביקורת באופן לא-פרופורציונלי לזה שהרגשתי שמדובר באחד הסיפורים הטובים יותר. מנגד, אני מרגיש שהייתי יכול להמשיך עוד ועוד. כמו שציינתי, זה קשור אחד לשני.

אני מקווה שתראה בזה ביקורת בונה, כי זו היתה המטרה.
והעיקר, החשוב מכל, תמשיך לכתוב.

14/04/2021 13:18

    אכן ביקורת טיפה ארוכה ביחס לסיפור שנכתב בקלילות :)
    אבל אני מאוד מעריך ביקורת ומשתדל ללמוד ממנה, אקח את מה שכתבת לתשומת ליבי.
    שמח מאוד שאהבת את הסיפור עצמו אפילו עם הביקורת.
    תמשיך לקרוא ולכתוב בעצמך, אהבתי מאוד כמה מסיפוריך.

    14/04/2021 14:36

אהבתי ממש, רק משהו קטן..
נריה עף מישיבה ספרדית,ומכר את השטריימל לטובת כרטיס משחק, אם היה לו שטריימל,זה אומר שהוא משתייך לזרם החסידי ליטאי,משמע למד בישיבה ליטאית/חסידית ולא ספרדית.
אבל זה סתם הערה לידע הכללי,
הקטע מעולה ,ואגב ,לדעתי הרעיון טוב מדי בשביל להיות קטע קצר.
הבאת פה הברקה ,של שלוש דמויות נהדרות (בהנחה שדוד משתייך לזרם הספרדי,נריה לליטאי,שרוליק לחבד) שיכולות ליצור סיפור מרתק על שלושה חברים שהכירו בטעות ויוצאים למסע וגילוי עצמי או משהו כזה.
בכל מקרה,אני הייתי שמחה לקרוא עוד מזה:).

18/04/2021 01:17

    תודה רבה על התגובה! שמח שנהנת :)

    18/04/2021 06:32
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך