קוקו

שעון הקוקייה הביט בתקתוק במתרחש. כל בני האדם רצים וממהרים, להיכן? הרי הוא שעון קוקייה קטן, מה הוא מבין.
רוב הזמן הוא נשאר לבד בחלל הגדול, עם הספה השמנה והשולחן העייף. לאט לאט מרגיש כי אין טעם עוד להמשיך לתקתק. אולי פשוט יחדל? אולי כך בני האדם ישהו בשלווה על הספה השמנה, יניחו את רגליהם על השולחן העייף, יביטו בו, בשעון הקוקייה, ויגידו \"אה, יש לי זמן\". אולי אז תהיה מנוחה בבית, הספה תהיה שמחה והשולחן יפסיק להיות עייף. הכל ינוח על מצע של ענן, מנגינה שקטה תתנגן. איזו תמונה יפה, חשב השעון הקטן.
כשהגיעה שעת הערב, שעון הקוקייה נשמח ונרגש, לראות את בני האדם נכנסים לביתם. הוא ראה את סבלם. כמה הם עייפים מהתרוצצות אינסופית. זה היה הרגע בו הוא החליט, \"אעצור את הזמן, אכוון לשעת בוקר מוקדמת, ולמחרת יקומו בני האדם למציאות קצת אחרת.
הבוקר הפציע ובני האדם רצים וממהרים. הם הביטו בשעון הקוקייה \"ממש מוקדם! יש לנו עוד מלא זמן\". השעון חייך בליבו המתקתק, משאלתו התגשמה. בני האדם נחתו בנחת על הספה המאושרת, הניחו את רגליהם על השולחן הערני ונאנחו בהנאה.
עבר זמן לא נודע, בני האדם לא ידעו מה השעה. נשארו כך באותו המצב, מאותו הבוקר עד עכשיו. לספה התחיל להיות קשה להחזיק את כל העומס. גם השולחן, שהיה נמרץ ועליז, נמעך תחת רגליהם הכבדות של בני האדם. \"למה הזמן לא זז\" חשבו לעצמם. בני האדם התחילו לחשוד, כבר היה צריך להיות מאוחר. מדוע הזמן לא זז? בני האדם קמו בבהלה, \"תראו! השקיעה!\". הם התרוצצו, זעמו, איך יכלו לאחר כל כך, איך לא שמו לב? הם הביטו בשעון הקוקייה הקטן, \"הוא לא עובד!\".
השעון התבלבל, המציאות התנפצה על מחוגיו הקטנים. האם זה מה שרצה? הזמן נעצר, אבל לא באמת. בני האדם עדיין מתרוצצים וממהרים, גם כשהזמן נעצר. אולי הוא צריך לחזור לתקתק. לא, הוא לא יכול, כי אז הפנטזיה שלו תתפוגג. הספה תחזור להיות שמנה והשולחן יהיה עייף, והוא יחזור להיות לבד בחלל הגדול. אבל איך הוא גרם לבני האדם להיות כעוסים? תראו איך הם מתרוצצים. מה עליו לעשות? הרי הוא שעון קוקייה קטן, מה הוא מבין?
שעון קטן ומסכן, ראשו התמלא במחשבות, ובני האדם רק המשיכו לכעוס \"פשוט יום מיותר\", אמר אחד, \"יכולתי לעבוד\" אמר השני, \"סתם ישבנו ולא עשינו כלום\" המשיכה השלישית. השעון הסתבך עוד יותר, זאת לא התמונה שרצה.
שעון הקוקייה החליט והתחרט, התקרב והתרחק. ואז, פתאום, חזר לתקתק.