קטע בלי כותרת

זה מצחיק, להכיר מישהו אחרי שהוא מת.
לשבת עם משפחתו וחבריו ולהקשיב. זה מרגיש כמעט כמו חקירה, ואני בלשית שמנסה לדלות כל פיסת מידע על אדם שלא הטריד אותי עד לרגע מותו.
אני כמעט יכולה להביע חרטה על כך שלא יצא לי להתיידד, לשוחח, או בכלל לפגוש פנים אל מול פנים. אבל מה הטעם? מה שהיה היה.
זה מצחיק, לראות מוות מהצד. להיות נקודת המבט שאף אחד לא רוצה לשמוע את מה שיש לה להגיד. ומה יש לי להגיד? אני משתתפת בצערכם? כן, כנראה. לא שזה חשוב. זו אבדה גדולה? סביר להניח שכן. מאיפה אני אדע.
זה מצחיק, וגם מאוד עצוב. מוות. קונספט שעדיין לא הבנתי וכנראה שגם לא אבין.
אולי החיים והמוות הם בני זוג שרוקדים לאור הירח. אולי פילוסופיה זה לא בשבילי.
מי יודע?
בטח שלא אני.