קין

אין בי אפלה.
האפלה הגסה, החונקת והמחוספסת שהייתה בי הוחלפה בזוהר עדין, לבן ומלטף.
ואני מביט על הכל באהבה חובקת, עוטף את כל העולם ברגשותי.
ידיים הבולטות מהקרקע הופכות לשיחים מניבי פרי, גוויות התלויים לעצים מלבלבים. האדמה העכורה, חסרת החיים, הופכת לדשא ירוק. ואני עומד בין כל אלו, נישא ורם כאדם הראשון בגן העדן.
ובפעם הראשונה בחיי, אני מאושר.
"אתה מטורף?!" אני שומע צעקה. "לך משם מיד!". אני מסתובב. אדם אחר עומד שם, מביט עלי בזעזוע. "אני מבין איך זה וודאי נראה לך" אני צועק לו חזרה, "אבל אל תדאג. אני עשיתי את זה". "אלוהים אדירים, אתה באמת מטורף!" צועק האיש בחרדה. "בוא איתי עכשיו, אחרת אהרוג אותך!" הוא מכוון אלי אקדח. אני מתקדם אליו צעד אחד, והוא מרים אותו באיום. אני מזנק.
הקרב נגמר עוד לפני שהוא מתחיל. האיש מכסה את פניו באימה כשהוא רואה אותי קופץ לכיוונו, ואני משקע את ידי בפניו, מכניס את אפו בעזרת שורש כף ידי אל תוך מוחו, מרסס דם לכל עבר.
הוא נופל על הדשא הירוק, בחבטה רכה, עדיין לא מת. אני מרים שוב את ידי, ומותיר בגולגולתו חור. זה לא מספיק. אני מניף את אגרופי, ומועך את ראשו עוד. כבר אי אפשר לזהות עוד את העיסה הזאת של דם, מוח ועצם כמה שהיה פעם בן אדם. אני קם שוב, רועד מעט, מתנשף מעט, ואז, בבת אחת זה מכה בי.
מעולם לא עמדתי בגן עדן. מעולם לא אהבתי את העולם. מעולם לא הייתי מאושר.
אני לא אדם. אני קין.
אני צונח על ברכי מעל גופת אחי, או השוטר, או מי שהיה, ובוכה.
אבל דבר אחד אני יודע, ואדע תמיד. לא משנה אם אני חש אותה כשמיכה על כתפי, סוגרת עלי, מחליקה בלחישות על אוזני. לא משנה אם היא חודרת אלי, מצפה אותי מבפנים ומבחוץ, מבהירה לי שאני שלה ושתמיד אהיה.
אין בי אפלה.