קפיצה

צעד אחד קטן. ואתה באוויר, בין שמיים לארץ, נופל לאיטך. הדאגות נשכחות מלבך, משב הרוח מלטף את פנייך.

וברגע אחד קטן, הכל נגמר. כל העבודה שלך שלא יראו, שלא יראו את הבעיות בחיים שלך נעלמות כלא היו ברגע הקטן, ברגע בו הוטחת בקרקע.

מדוע קפצת? מרוב כאב והיכנעות, ועכשיו כל גופך פצוע. סביבך אנשים, קרובי משפחה, רופאים, פסיכיאטר. מדוע לא מתת? יכולת פשוט להשתמש בסכין, למה פחדת עד שהשתמשת בקפיצה? מדוע אתה כל כך חלש ופחדן?

אני רוצה רק שיעזבו אותי בשקט, שהמלמולים מסביב יפסקו. הם לא מפסיקים לדבר, קולות בראש והם לא מפסיקים לשאול, למה? איך מפסיקים אותכם? ומצטרפים למקהלה לחשיהם של האנשים מסביב. כל כך הרבה דיבורים, כל כך הרבה מחשבות. וצרחה יוצאת מפי, בבקשה תנו לי שקט, אך המלמולים מתגברים.

הקולות בראשי מדברים, והוא, האדם בחליפה הלבנה, מוסיף עוד לחשושים למוחי. שקט!! תנו לי רגע של שקט, רגע לנוח. וכשאני נרדם, מוחי מתמלא במפלצות, את. הפסיקי להרוג אותי, בבקשה. לבי אינו מת, מעונה ללא הפסקה, את מופיעה אל מולי ומכניסה אליו קוצים.

"בבקשה.. אל תהרגי אותי, אני מתחנן". ואת, אהובתי, את נושקת לשפתיי ודוקרת את לבי בסכינך.

כל יום באים מבקרים, משפחה, אנשים שקוראים לעצמם חברים, פסיכיאטר.. ואת, לא כדי להביא זר פרחים, לא כדי לצחוק עליי, לא כדי לדבר ולסקור את גופי, כדי להרוג. פעם את מגיעה מאחוריי, לוחשת לי מילים מתוקות לאוזני, שואלת מדוע אני פוחד, למה שלא פשוט תחתוך את גופך ותרגיש טוב? וכשאני מסרב עורי נפצע, עקצוצים עוברים על בשרי, צרחות כאב נשמעות.. ואז אני נוכח לדעת כי אין חרב בבטני. אני לא מת, עדיין לא..

לפעמים אני מתחנן למותי, הרגי אותי כבר וסיימי עם זה. עזבי אותי במקום הזה עטוף בצעיפי חשכה, המקום שבו עיניי מוסתרות במילים וכנפיי כבולות בתאוות דם, התאווה לדמי. אך אז, אז את מחכה. כשהבקשה נשמעת דמך מתחמם וידייך עוברות על גופי בעדינות, עדינות שמושגת רק על ידי תשוקה עזה, תשוקה למותי המיוסר. גופי תחת מגעך מתקשח, בדיוק הזמן להכאיב, לתקוע את סכינך. וסכינך אינו נתקע בגבי, אלא בחזי. מה הטעם בפגיעה, אם לא יודעים שפגעת? אין בזה כל כיף.

נשאלת השאלה "למה קפצת?", ופי רועד. מדוע קפצתי? כי רצו שאקפוץ. האין זה היה רצון אהבתי? רדפת אחריי לגג, ושם חרבותייך הופנו אליי, קפוץ או תיפול, וכשאני על ברכיי כל מה שנראה היה שערך מתנופף על פנייך ומתוכו צץ חיוך שמח, חיוך מאושר כשהחלטתי למלא את משאלתך. משאלתך שהרסה את חיי, משאלתך שגרמה לחיים מיוסרים עד מותי בטרם עת כהגשת לי את סכינך.


תגובות (1)

זה מדהי ם הצורה שאתה כותב בה. ממש אהבתי…

29/06/2016 17:19
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך