קרקור לב

הוא יושב לו שם בשולחן, רעב.
אבל הוא כבר אכל את הסלט! את תפוחי האדמה! את העוף השרוף!
הוא מסתכל על הצלחת, משחק עם החלק הירוק של העגבנייה, עדיין רעב מבפנים.

אחיו הגדול שואל אותו איך היה היום שלו, והוא רק יכול להגיד שהיה "בסדר".
אחיו הגדול לא ישאל אותו מה קרה. הוא לא ישאל, כי הוא רק יכול לראות כמה זה לא בסדר להיות מבואס ושקט בזמן ארוחת הערב המשפחתית.

חברי המשפחה אוכלים ומקיאים, שוב ושוב, את המאכל האהוב עליהם ביותר- ציניות. בעוד שהוא אפילו לא יכול לגעת באוכל הזה.

הוא קם מהשולחן ועולה במדרגות לחדר, שם הוא שומע מוזיקה מנחמת, בתקווה להיות מלא.
אבל אף שיר לא יכול להשביע אותו. הם רק יכולים לתת לו הרגשה שהוא לא רעב, וההרגשה הזאת תיעלם ברגע שאוזניו יעזבו את האוזניות.

אבא שלו עולה למעלה, ונכנס לחדרו בלי לדפוק.
הוא שואל אותו למה הוא לא יושב בשולחן, והוא רק יכול להגיד שהוא לא רעב.
אבא שלו מקיא עליו את כל כעסו, אומר לו שהוא חייב להיות בשולחן ארוחת הערב, בלי לשאול אותו אם אולי הוא לא אוהב את האוכל שנמצא שם.

כל מה שהוא יכול לעשות זה לנעול את הדלת, בזמן שהרעב מבפנים גורם לו להקיא את כל הדמעות שהוא אכל כל חייו.
הם לא מבינים שאיבר שונה רעב אצלו בגוף. רעב לאהבה שהוא רצה לאכול כל החיים שלו.

הלב שלו מקרקר בחוזקה, אבל הוא לא יכול להאכיל אותו, כי המנה היחידה שהוא אוהב, לא נמצאת על השולחן.