רגעים של מלחמה

מן הראוי שככה תאמר – אמרתי אל הגבר שלי אחרי שהתנצל. "כן," הוא אמר, "הייתי ילד רע-רע-רע, מגיע לי מכות." אז אולי במקום זה תכין לי קפה שאני אוכל לחשוב מה לעשות איתך, אמרתי לו, וחייכתי את החיוך הנמס והמקנטר שהוא אוהב. "אני אכין לך קפה," הוא אמר, "אבל אחרי זה אני רוצה שתרביצי לי." אני לא יודעת, אמרתי, אני לא בטוחה שמגיע לך. "מגיע לי," הוא אמר, "הייתי ילד רע." אתה תהנה מזה יותר מדי, אמרתי, אני צריכה לחשוב על דרך אכזרית יותר לפגוע בך. הוא הביט בי בהתרגשות "כבר מתחיל לעמוד לי. תחשבי, אני אכין לך קפה." שהמים יהיו חמים מספיק! קראתי אחריו כשהוא הלך למטבח, אתה מכין את זה קריר מדי! "אין בעיה!" הוא קרא. אני ישבתי מול השולחן הנמוך וציירתי את עצמי שותה כוס קפה. הייתה תקופה שהייתי בחוג לציור שהתמקד בקומיקס, כשהייתי אחרי צבא. ההורים שלי חשבו שזה יפתור את בעיות האכילה והדיכאונות. נו?! קראתי. "המים לא רתחו!" הוא אמר מהמטבח. שתקתי. הוספתי מעל הציור את נורת ההוליגן הגדולה שהייתה אצלי בחדר כשהייתי קטנה. ואז חשבתי שתחת המנורה הזו, באור מלא, חמסו ממני את בתוליי בצורה לא הכי נחמדה. הוא הגיע עם כוס הקפה. "בבקשה," הוא אמר והניח אותה על השולחן, מה דעתך על הציור שלי? שאלתי אותו. "אני אוהב כל מה שאת עושה." הוא אמר. הקפה מספיק חם? נטלתי את הקפה בידי. "הוא רותח כמו אש." הוא אמר. יופי, אמרתי והטחתי לו את הקפה בפנים.