רוח

בכל יום הוא ראה אותה. לרגע אחד, הבזק של שנייה, מבטיהם היו נפגשים.
והוא היה מחייך.
הוא מעולם לא הודה בזה, אבל הרגע הזה היה האהוב עליו ביום. באותו רגע, כשמבטיהם הצטלבו, העולם היה מוצף בחמימות רגעית שמילאה אותו, דחקה את הקור לפינות חשוכות ופינתה מקום לאור.
באותו רגע, כשבמבט אחד שלה היא הביעה את כל מה שמעולם לא אמרה במילים, והוא הרשה לעצמו להיסחף לרגע, להתנתק מהמציאות ולהשיב לה מבט משלו, אותו חום ניבט מעיניו, הוא הרגיש חי. אמיתי.
הם המשיכו כך בכל יום, עיניים מבזיקות לרגע בהתרוממות רוח ומבט מושפל בביישנות, חיוך קטן נסוך על פניהם תוך כדי שפנו איש לדרכו…
הם לא היו צריכים יותר מזה. הם היו שמחים להמשיך כך לנצח. מבט. חיוך.
אבל באחת הפעמים, כשהם נפגשו לשבריר שניה במסדרון והיא נשאה אליו את מבטה, משהו היה שונה. הוא לא היה צריך מילים בשביל לדעת את זה. הוא ראה את זה על פניה, ברור כמו כיתוב שחור על דף לבן. היא חייכה לעברו חיוך עצוב, הסתובבה, והלכה בצעדים כבדים ומהירים.
הוא לא הספיק לשאול מה קרה. הוא ידע שהיא לא מעוניינת שישאל, והמשיך בדרכו.
לאחר מכן, הוא לא ראה אותה כמעט. היא כמעט שחדלה לבוא, מדאיגה אותו בכל פעם מחדש.
ובכל פעם הוא היה יכול לראות את העצב שעל פניה, את הדמעות שעמדו בזוויות עיניה, שאותן ניסתה למחות במהירות תוך שהסתובבה ופנתה ללכת.
הלוואי שיכל לשאול אותה למה. הלוואי והיה עושה זאת. אבל הוא בחר להמשיך לחכות.
ואז, יום אחד זה קרה. היא נעלמה. הוא לא היה צריך לתהות יותר לאן הלכה, או מדוע בכתה בכל פגישה איתו. הוא לא היה צריך לתהות מדוע היא נראתה כל כך שבורה, מדוע המבט שלה היה ריק.
הוא ידע.
הוא היה ריק כי היא כבר לא הייתה שם. הוא איבד אותה לתמיד, עיניה לנצח עצומות, והוא לעולם לא יוכל להגיד לה את כל מה שחשב וייחל לו.