רוצח

מוות.
מוות מכל עברי.
גופות מוטלות על הקרקע בתנוחות נלעגות, עיניהן חסרות החיים בוהות. ידיים בוקעות מן האדמה השחורה ומנסות להיאחז בשום דבר. רגליים צומחות החוצה מהרצפה, כאילו מנסות לחלץ את בעליהן.
אני עומד במרכז השדה, מביט על השיממון הזה.
אני גרמתי לו.
זה מעולם לא היה מקום של שמחה והנאה, אבל כעת הוא טמא, וצחנת הגופות ממלאת את האוויר, חונקת, מוחצת, ממלאת את הריאות במארה. הצינה אוחזת באדם ההולך פה, מסרבת להרפות, מוצצת ממנו את חייו עד לטיפה האחרונה.
הכל בגללי.
ידיי המגואלות בדם רועדות לצד גופי.
אני אשם.
אני שומע גניחה לצידי.
דבר שחשבתי שהיה גופה מתברר כחייל חי, אם כי בקושי. פניו מלאות שריטות וחבלות, וחור גדול מטפטף דם ממרכז בטנו. אני יכול לראות את מעיו דרך חולצתו.
"תראה את זה" הוא לוחש. אני קרב אליו, נישא מעליו. "תראה את זה" הוא לוחש שוב. "אתה גרמת לזה". אני מגחך. "אתה חושב שאני לא יודע?" אני שואל אותו בחיוך אפל. "תראה את זה" הוא לוחש שוב, הפעם חלש יותר. "אני רואה" אני אומר. "אני גאה במה שיצרתי, כאב הגאה בבניו" אני משקר. "אתה שמח?" הוא שואל בשקט. "כן, אני שמח" אני אומר. "פטרתי את העולם מיצורים עלובים כמוכם, עשיתי לו טובה". "אתה באמת חושב שזה מה שאנחנו?" שואל החייל. הוא משתעל, דם ניתז אל כף ידו. "יצורים נחותים? עלובים? אתה באמת חושב שלך יש את הזכות להחליט מי יחיה ומי ימות?" הוא שואל. "אני בטוח בכך" אני אומר. אני קרב אליו עוד. "ובגלל השאלות הנפלאות שלך, אה רוצה לשמוע סוד?" אני לוחש באוזנו. "אתה רוצח" הוא אומר. "בדיוק" אני אומר. "ולא אכפת לי אפילו טיפה".
ואני מרים אותו מגרונו, ומבצע את המוטל עלי.
גופתו צונחת על הקרקע, חסרת חיים כמו השאר, והצינה רק מתגברת.
אבל הוא צודק. אני באמת רוצח, חסר רגש, הורג בדם קר, חסר צלם אנוש.
ונמאס לי.
נמאס לי לראות סביבי רק אפור של ערפילים, ולשמוע רק את קריאות העורבים העוקבים אחרי בקביעות כמקור למזון.
אך רק דבר אחד אני רואה סביבי, תמיד, בכל מקום אליו אלך. אראה אותו מכל צדדי, אורב לקורבני הבא כדי שיוכל לבצע את המוטל עליו. תמיד שם.
מוות.