רחוב מוות 24 חלק א’

היי, קוראים לי אמנדה ואני בת 19, אני גרה לבד בעיר שוממת וחסרת חיים. אבל טוב לי כאן, תמיד רציתי להיות לבד, מחר אני נוסעת לביקור למשפחה שלי, הם מחכים בכליון עיניים לביקור שלי. ואני כבר מחכה לראות אותם, אחרי שנה 1 שלמה שלא ראיתי אותם, אחותי שרית, האחות הקטנה והחכמה ביותר. אח שלי, הנרי, הילד השקט והביישן. וכמובן אחותי הגדולה אליס הילדה הנחמדה ביותר שאני מכירה. אז זה הערב שבו אני אורזת, ומחר בערב אני נוסעת בחזרה.

רחוב מוות 24.
הגיע כבר בוקר, ולא שמתי לב. היום הוא ה- 31 לאוקטובר! האלווין :)זה החג האהוב עליי ביותר. שהייתי קטנה הייתה נלהבת לצאת ולחפש אחר שלל ממתקים. עם אחותי אליס. אני רציתי לעבור אצל כמה שכנים ולהגיד שלום. אם מישהו חי בעיר הזו. הלכתי לשכנה שגרה קומה מתחתיי, דפקתי על הדלת, פעם אחת, פעמיים, ואז הדלת נפתחה בעצמה. פחדתי להכנס, זה נראה לי ממש סיכון להכנס לדירה של מישהו. אבל לקחתי את הסיכון, ונכנסתי. הכול היה מבולגן, וראיתי הרבה מאוד דם. נבהלתי עד איבוד הכרה. אני לא האמנתי למראה עיניים, דם? למה? איך? אני הסתכלתי מסביב, הכול היה שבור, מרוסק. האם קרה פה רצח? נבהלתי שוב. הסתכלתי בכול חדר, אבל לבסוף, היה רק אחד סגור. שעל דלתו של החדר היה כתוב: " Keep out crime zone"
שאומר: "להתרחק,אזור פשע." לא האמנתי למראה עיניי. ניסיתי לפתוח את הדלת בכול הכוח, ולבסוף שמעתי צרחה מהקומה למעטה. רציתי בכול הכוח, אבל היה מאוחר. האישה כבר הייתה מחוסרת הכרה על הרצפה, ניסיתי לעזור לה, הזעקתי אמבולנס ומשטרה, הם אמרו שזו לא הפעם הראשונה שהם באים לכאן, הם הבטיחו שהם יהיו צמודים לכאן. שאלתי את עצמי בראש: "איך זה ייתכן? רצתי בכול הכוח והיא כבר נהרגה? כול כך מהר?" אני כבר רוצה לברוח מהמקום הזה לנצח. שיצאתי, ראיתי שלט שעליו כתוב: "Death street 24" שמה שאומר- רחוב מוות 24. לרגע ממש נבהלתי, שמעתי עוד צרחה מהחנות שממול, וראיתי השפרצה ענקית של דם אל אדן החלון. ופתאום בחנות יש שריפה. רצתי לכבות אותה, למזלי המוכר עדיין היה חי, רק ללא הכרה ועם המון דם מהבטן. האמבולנס והמשטרה באו ולקחו אותו לטיפול נמרץ. המשטרה אמרה: "אנחנו נשאר ונחקור את המקרים האלו, מבטיחים." חשבתי לעצמי, למה הוא לא רוצח אותי? מה אני יוצאת דופן? פתאום ראיתי אוטובוס נוסע ולכיוונו של האוטובוס, אלפי יריות בשנייה. הלכתי לפינה של הבניין שממול וראיתי את האיש שמנסה להרוג, ניסיתי לעצור אותו, אבל הוא ברח. כאילו שהוא פחד ממני. בנתיים עזרתי לנוסעים שהיו על האוטובוס. כולם המשיכו בנסיעה שלהם, ואני עקבתי אחרי האיש ההוא. וזה הוביל אותי לאחוזה גדולה בפינת הרחוב. ועל השער כתוב: "Keep ot,dangerous zone" מה שאומר- להתרחק, אזור מסוכן. אבל בכול זאת עברתי, וראיתי מישהו יושב על אדן החלון, חשדתי שהרוצח יכה שוב, והפעם בילדה המסכנה שיושבת על אדן החלון. רצתי בכול הכוח ולקחתי אותה משמה, אותה ואת המשפחה שלה, ואז כול האחוזה התפוצצה פיצוץ אחד גדול. פניתי למשטרה וביקשתי את כתובתו של האיש שרוצח. הם חקרו ונתנו לי את הכתובת. הכתובת הייתה: "Death street 89" מה שאומר- רחוב מוות 89. הוא אמר שזה בסוף היער. הילדה התקרבה אליי, וחיבקה אותי עם דמעות, תודה שהצלת את חיי המשפחה שלי, אני מודה לך. היא נישקה אותי בלחי ועזבה עם המשפחה. בזמן שאני הולכת לבדי ביער, השוטרים עוזרים למשפחה שניצלה ממוות בטוח. בסוף שהגעתי אל סוף היער, ראיתי בית קטן, הרוס עד היסוד. דפקתי על הדלת, ושאלתי: "יש מישהו בבית?" דממה גמורה נשלחה מהבית אליי. פתחתי את הדלת וראיתי הרס מוחלט, והמון כתמים של דמעות על הרצפה. ראיתי תמונה שבורה שבו ילד אימא ואבא וסבתא. הילד נראה כול כך חמוד, אך כשהסתכלתי לאחור, ראיתי את השנה שצולמה התמונה, אפריל 1846. נדהמתי. פשוט נדהמתי. ושמעתי שמישהו בא והתחבאתי. מרוב פחד, יצאו לי דמעות אחדות מהעיניים, והתחלתי להתפלל שהכול יהיה בסדר. האמנתי בזה, ידעתי את זה.