ריקוד הברווזים/ Akuji

היא עומדת. יפה מתמיד. עיניה נוצצות משמחה, ליבה דופק מהתרגשות.
על לחייה מבצבץ לו הסומק האדמדם-חום ששמה.
לחייה הגבוהות מתוחות לאחור כאילו משוגע מתח את פיה עם אצבעותיו.
על אפה מנצנץ המייק-אפ שלה. הוא כל-כך יפה.
היא מתחילה לנוע, על ידה מופיע צמיד פנינים יפהפה ועל צווארה הארוך מונח ענק גדול ואדום, כמו ליבה.
רגליה המשורטטות כשני טרפזים צרים נעות קלות ימינה-שמאלה.
היא מתרגשת, זה היום המאושר בחייה.
היא מושיטה את ידיה לעברו, לעבר אהובה.
היא מנשקת אותו בתשוקה, כאילו מוצצת את נשמתו.
הוא נאה, בעל זקן ארוך ועבה, עיניים תכולות-ירוקות, שיער בלונדיני גולש מבעד קרקפתו.
הם מתחבקים ומתחברים. הוא מניח את ידו על מותנה והיא מניחה את ידה מאחורי גבו. הם מתחילים לרקוד.
היא קלילה. היא מרגישה כמו ילדה חופשיה שרוקדת על המים. איזו הרגשה נהדרת זו.
ליום זה היא קיוותה וייחלה כל חייה. היא רוצה לנשום אותו, להרגיש אותו. לאחוז בחזהו המוצק ולשבת על רגליו הארוכות, לנשק את שפתיו המלאות.
ואז היא מתעוררת.
הבוקר הגיע, וחלומה התפוגג. היא צריכה לקום לעוד בוקר חדש שבו בעבודתה הבוס שלה מטריד אותה, היא עמוסה בעבודות וחבריה שלרגע לא עוזבים אותה.
היא צורחת. נמאס לה לחיות בשקרים האלה. נמאס לה לקום כל בוקר כדי לשרת את אדונה. נמאס לה לשמש כסריסה של הממשלה. נמאס לה לחיות בזבל, לאכול שטויות של החיים. נמאס לה לשרת אחרים.
באותו היום היא לא קמה והלכה לעבודה, היא חגגה ועשתה כבוד לעצמה. היא הרימה את עצמה ממצב שפל, היא הרימה את עצמה ממצב שבו אין אל.
היא הבינה שהיא לא צריכה לשרת שום אדם, אלא לקנות לעצמה אודם אדמדם.
היא רוצה להתקדם בחיים, לעזוב את הגרדומים שחונקים אותה, לעזוב את האנשים שמרעילים אותה, לנקות את עצמה מן הרעלים. היא לוקחת יום חופש מהחיים.
היא מתהלכת לה ברחוב. הרחוב שומם, כאילו נבלעו כל האנשים מתחת לאדמה. היא נאנחת קלות, מנקה את עיניה מדמעות וממשיכה במסע.
היא עומדת מעל צוק. מסתכלת על הבריאה מלמעלה. כזה יפה הוא העולם כאשר אתה מסתכל מעל כולם.
זה לא מספיק לה, היא צריכה עוד.
היא הולכת לקנות לעצמה קצת אוכל לנשמה – או גלידה בשמה. היא קונה את הטעם הכי יקר, זה לא משנה שהיא לא אוהבת גלידה בטעם שיכר.
סוף סוף היא מחזירה לעצמה קצת את הפאסון, לא משרתת של אף אדון.
הגיע הזמן שהיא תפנק את עצמה, תקנה לעצמה איזה בושם או לבוש מהודר, אולי כובע או סוודר מסודר.
היא עכשיו כבר ללא דאגות, מראשה עפו כל המחשבות. כל הרעלים והדברים הרעים נמוגו ואתם החליפו מחשבות על לחיות בשיקגו.
היא לוקחת את חפציה מביתה, קונה כרטיס טיסה ועולה אל המחלקה הראשונה – מחלקת עסקים לאנשים מכובדים. הרי עכשיו היא כבר אחת כזאת, לא משרתת רגילה אלא אדון לעצמה. היא תחליט מה תלבש או תאכל, היא תחליט מה יקרה לה בכלל.

אז זהו. שהיא טעתה. לקיחת יום החופש עלתה לה בחייה שלה.
היא לא באמת רוצה את כל הפאסון, היא רק רוצה לאכול קרואסון, לראות שקיעה, להרגיש חופשיה. לראות קצת טלוויזיה עם חברים, אולי להכיר חתן או אדם מחכים.
היא רק רוצה להיות בן אדם. לא לבזבז את כספה על דברים משוגעים, על חלומות רחוקים. תחיה את הרגע, אמר פעם מישהו.
אבל למרות זאת היא לא רוצה להיות רגילה – היא עוד שנייה בוכה שמישהו יביא לה טישו.
בסוף היום היא חוזרת לביתה הישן, למיטתה החצי שבורה, אל הדייסה המגעילה ואל החברים שלה. זהו סוד ריקוד הברווזים, אל תשאפו גבוה מדי, כי תורידו את עצמכם באותם מעשים.

היא המשיכה את חייה הרגילים, לשרת את אדונה, להיות מוטרדת מהבוס שלה, להתמוגג כאשר חבר עוזב את המשרד ובקיצור היא המשיכה להיות לבד. הסוף.