ריקנות

"מה קרה?" הוא שאל בחדות.
"למה אתה חושב שקרה משהו?" הנערה בשמלה הלבנה ענתה.
"העיניים שלך מגלות הכל."
"אני יכולה לזייף רגשות. גם מבטים. התאמנתי על זה מספיק זמן." ענתה במרמור.
"למה שתעשי את זה?"
"אני לא רוצה שהם ידעו מה אני מרגישה."
"הם?"
"אלה שאומרים שהם חברים שלי. אלה שהיו." אמרה בארס.
"ולא נתת לאף אחד לדעת מה את מרגישה?"
"אני לא הולכת להגיד לך שום דבר,אתה סתם פסיכולוג מחורבן, אני לא חייבת לך כלום."
"את רוצה שהמצב יהיה יותר גרוע?"
"אני במוסד. יותר גרוע זה לא יהיה."
"ומה עם איתן?" הוא אמר וצמרמורת עברה בגבה.
"אל תזכיר את השם שלו."
"למה לא? הרי הוא היה – "
"אל. תדבר. עליו. אל תדבר עליו. אל. אל תדבר…" היא מילמלה בפאניקה.
"סופיה, תנשמי. תנשמי. אסור לך לאבד שליטה שוב." הוא ניסה להרגיע אותה.
"הוא.. הוא עזב. הוא בגד בי. הוא נשבע שהוא לא יספר-"
"סופיה!" עכשיו צעקתו נשמעה בכל רחביי החדר, אבל סופיה המשיכה למלמל ללא שליטה. "אחות!" הוא צעק אל מעבר לדלת בזמן שסופיה יבבה והחלה להתנודנד אחורה-קדימה בתנוחה עוברית.
"סופיה, הכל יהיה בסדר. זה יהיה בסדר." הוא המשיך.
"שום דבר אף פעם לא יהיה בסדר." אמרה והזדקפה לפתע בשלווה מפתיעה.
"בסופו של דבר כולנו נחווה בגידה. כולנו נישבר. כולנו נמות." היא המשיכה בעוד שכמה אחיות והפסיכולוג שלה בהו בה בעיניים פעורות. "חלקנו כבר שבורים. חלקנו כבר מתים. מבפנים." היא סיימה את דבריה וצמרמורת עברה בכל יושבי החדר.