“רק קילו אחד…”

הן מסתכלות עליה, אבל כל מה שהן רואות הוא רק את גופה הרזה. מידי פעם לחשושי קנאה מגיעים לאוזנה, אך היא אף פעם לא מייחסת להם חשיבות.
היא נמצאת במצב שבו היא רק סובלת -אם היא לא תאכל כמות הגונה של מזון היא עלולה לאבד משקל ולצנוח, ולכן היא חייבת לאכול תמיד. היא כבר מזמן למדה להתעלם מכל מי שאומרת לה שהיא אוכלת הרבה, ושהיא תהיה שמנה בסוף.
הן פשוט לא מבינות.
הן חושבות שלהיות רזה יפתור להן את כל הבעיות, שלשקול 55 או יותר בגיל הזה יחשיב אותן ל"שמנות", למרות שכבר כמה וכמה פעמים אמרו להן שזה תקין.
היא מעולם לא הבינה מדוע הן מתעסקות כל כך הרבה בדיאטה, מגבילות את עצמן לאכילת חסה, שמנת, תפוח ואם יש חגיגה- אז גם פרוסת לחם אחת.
מה ההיגיון בלהרעיב את עצמך כל היום? הרי זה לא יעשה אותך רזה, רק רעבה יותר.
וזה גם שקר, כל מי שאומרת שהיא לא רעבה, היא יכולה לראות בעיניים שלהן שהן מפחדות ממה שאחרות יגידו עליהן, ולמה? מי יודע.
כל פעם שהיא מסתכלת על גופה הרזה היא נמלאת בחילה.
גם היא היתה במצב שלהן פעם, שוקלת הרבה, מרגישה שמנה, ומיד מפסיקה לאכול. היא רצתה לרזות רק בשניים או שלושה קילוגרמים, היא לא התכוונה ליותר, אבל הגוף שלה הוריד הרבה יותר ממה שהיא חשבה.

סימני הרזיה מכסים את כל אזור האגן שלה. היא היתה יכולה לסבול זאת אם הם היו סימנים קטנים, אך הם גדולים ובולטים על עורה.
הן חושבות שבטן תגרום להן למבוכה, אבל הן לא יודעת לאיזו מבוכה הסימנים יכולים לגרום. לחשוב שכל פעם שאת הולכת לבריכה אנשים יכולים לראות את הסימנים שעל עורך, אולי אפילו לצחוק עלייך או לחשוב דברים לא נכונים אם הם לא יודעים שאלה סימני הרזיה.
"בגדים הם לא רק צניעות, הם גם מסתירים חלק גדול מאוד מאיתנו, חלק שאנחנו לא רוצים להראות לאחרים, וזה לא רק דברים כאלה, זה גם הרבה יותר."