שיטות של שקרים פרק 2
כשהייתי בת שש, השיר האהוב עלי היה "בשמלה אדומה". שיר על ילדה, יחידה ותמה עם שתי צמות, שתוהה למה, אך אין אדם, חיה ודומם היכולים להשיב.
עד היום אף אחד לא הוסיף בית לשיר. עד היום לא ענו לי.
היום, כמו תמיד, אני מתעוררת. אני הולכת, אני חוזרת, צוחקת, בוכה. אבל בעיקרון אני לא מסוגלת להתכחש לסימן שאלה. אז אני מחזיקה חזק ומשתדלת שלא לחטט בפצע פתוח ולהתרחק מהסירחון והריקבון שנובעים ממנו. במקום, אני מסתכלת בעיניים יפות, כחולות\ירוקות, ממלמלת שורה קלישאתית על הדמיון להשתקפות השמיים בים כדי להישמע עמוקה, משקרת על רגש שבספק אי פעם היה בי ומזדיינת. אני נוסעת שעות במכונית עם מוסיקה רוחנית משנות השבעים כשאור השקיעה מצהיב את נתיבי. אני לומדת על היסטוריה של עמים מרוחקים וכיצד לפרוט על גיטרה ומתאמנת בבישול מדויק שאורך ימים. אני קוראת רומנים רומנטיים כמו "נשים קטנות" ו"ג'יין אייר" ומצחקקת בנאומי ההשתפכות על מוסר ואהבה. אני מתעוררת כל יום בחמש כדי להספיק ריצה לפני העבודה, בה אני משקיעה בדיוק כמות של התמדה שתמנע את פיטורי. אני מחייכת למצלמה עם כל השיניים הלבנות שלי, אחרי טיפוח אובססיבי של כל אספקט שישתקף בה.
זיוף ועוד זיוף ועוד זיוף. לזייף עד שזה מרגיש נכון, עד שאת משתכנעת שזה אמיתי. המודעות שאין תשובה ואין משמעות לא עוזבת. אין טעם לסבל, ומי בכלל יודע אם סבל הוא עניין של כנות וביולוגיה או בחירה של כמה פחדנים שרוצים לרחם על עצמם. האומץ שלי שרוכז לשאלה הגורלית עם הצמות, גם לו יש גבולות. ליצור אישיות היא צעד אחד מעבר להם. לפעמים אני מתנחמת בהנחה שכולנו רק מזייפים שקט פנימי. עם זאת, יש אנשים שמציגים חזות כה שלווה, שאני כבר לא רוצה לשאול, רק להאמין להם. רק להפסיק את הזמזום, את השחיקה, את התוכן הריקני. אולי נגזר עלי דיכאון, אולי נגזרו עלי חיים. זה מה שיש, ועם זה התמודדתי, בתקווה שיעבור הלאה ממני, שאקום יום אחד עם חשק ורצון, רצון עז, ופתאום אמצא עניין בכל פעילות שביצעתי, שאני מבצעת ושאבצע. כמה הזדמנויות מגיעות לדלתה של בת אדם כאשר היא עצמה אינה מוצאת את מקום מגוריהן? כמה התעלמות היא המידה המוצדקת? כמה לשמוח בלי סיבה עוד נחשב חיובי? עם כמה עוד פתקים אסתום את הסדקים שבסכר?
לוחצת על "נגן". אולי הסיבה שפעם "עמדה ושאלה למה", היא כיוון שהילדה התייאשה מלעמוד והחליטה לשבת.
תגובות (0)