שנינו בוכים

עיניה בוהות בידיה,
חסרות מבט, חסרות מבע,
היא אדישה, זה לא מתאים לה,
שום צליל לא בקע מפיה.
מוחה עסוק בדברים שקרו,
כאלה שאכלו אותה מבפנים,
והיא לא יכולה לדבר עליהם עם איש,
אין מי שיקשיב לה.

דם זולג מידה,
ואולי הוא פרי דמיוני?
היא חסרת תזוזה, מקום חסרת מנוחה,
מה קרה שלכך היא נהייתה?

עיניה בוהות בידיה,
רק רעש מציף את ראשה,
וכל השאר- נעלמו.
היא בוכה דמעות בשקט, מקום לחייך,
ואני מנסה להיות חזק בשבילה,
אך בסוף רק בוכה,
ביחד איתה…