שני זרים בבר

היא ישבה בפינה של הבר, רחוקה ככל האפשר מרחבת הריקודים ההומה. יצורי פרא בבגדים צבעוניים ושערות צבועות נעו כמו אצות מתחת למים, כמו מאות מפלצות צבעוניות מידי, ריח מתוק ומחליא עמד באוויר, מלאכותי ומעורר בחילה. הרצפה השחורה כשמי הלילה נראתה כמו ג'ל, בתוכו מפוזרים קריעי נייר זעירים וכסופים, כמו כוכבים. היא הייתה כמעט בטוחה שאם היא תדרוך עליה, רגלה תישאב פנימה. אורות השתקפו מכל מקום, סגולים בוהקים וירוקים כמו מרקר. אפילו המשקה שלה היה בצבע וורוד צלול, דובדבן צף בתוכו. דובדבן מסוכר, מתוק מידי, כמו כל דבר במקום הגרוטסקי הזה.
ואז ריח אחר פגע באפה, מריר וטבעי. ריח צלול ונקי, לא דביק ומלוכלך כמו הריח שהפיץ המשקה שלה.
היא חיפשה את מקורו בקדחתנות, והבחינה בגבר שחור השיער הנע לעברה, תנועותיו היו חלקות, עדינות. הוא כמעט ריחף על רצפת הג'ל. מבטו היה מושפל, ושיער הדיו שלו הסתיר את פניו. הגבר האומלל צנח לכיסא שלידה.
"יש לכם סינגל מאלט במקום הארור הזה?" הוא שאל את הברמן, מבלי להרים את מבטו. הגבר גדול הגוף מילא כוס מרובעת, והניח אותה מול האיש האומלל בחוסר חשק רב. הוא נקב במחיר, והאיש שילם. בלי להביט מעלה אפילו פעם אחת.
הוא עטף את הכוס בידו החיוורת, ושתה את כל תכולתה בבת אחת. שערו הוסט סוף סוף, והיא ראתה את אפו החד, את עורו השברירי, ואת שפתיו הדקות. קו הלסת שלו היה חד ומוגדר, והצוואר שלו ארוך להחריד.
"לא שותים וויסקי ככה." היא סיננה. "בשם אלוהים, לא תהיה מסוגל לדבר אחרי שלוש כוסות."
"זו המטרה." אמר האיש, וקנה לעצמו עוד כוס. גם אותה הוא שתה באותה הדרך. "למעשה," הוא ניגב את פיו בשרוול מעיל הטייסים שלו. "אני מתכנן להיות שיכור כל כך עד שאני לא אזכור איך קוראים לי."
היא בחשה במשקה שלה, "אני מוכנה להתערב שזו הייתה התוכנית של רוב האנשים שמתו מהרעלת אלכוהול."
"מצוין," הוא ביקש עוד כוס. "למות מהרעלת אלכוהול, לבד, אומלל, ושיכור כל כך שאני לא אזכור מי אני. נשמע לי הולם את האיש שהייתי."
"קשה לי להאמין שהאיש שהיית באמת כל כך נורא שהולם אותו למות שיכור כמו המוות."
האיש צחק, צחוק אומלל וקודר. "למה לדעתך אני שותה וויסקי כמו ג'לוו-שוט אם לא כדי לשכוח איזה חרא אני?"
"מה כבר עשית שאתה עד כדי כך נורא?" היא שאלה, הוא לגם מהכוס, הפעם רק קצת.
"דפקתי את הדבר הטוב הראשון שקרה לי מזה די הרבה זמן. ממש כמו שדפקתי את הדבר הטוב שלפניו, וזה שלפניו, והו, כמה מצחיק, גם זה שלפניו."
הוא שתה עוד קצת. אחרי שתיים וחצי כוסות וויסקי הוא היה אמור להיות שיכור, אבל עיניו נראו צלולות בדיוק כפי שהיו כשנכנס לבר.
"איך דפקת את זה בדיוק?" היא שאלה, אולי מתוך סקרנות, ואולי מתוך רצון אמיתי לעזור. האיש חייך חיוך קודר.
"למה שאני אספר את זה לזרה בבר עלוב?"
לפתע, לא היה דבר שהיא רצתה יותר מלשמוע את הסיפור של האיש הזה.
"מה דעתך על זה," היא אמרה. "אני אספר לך משהו, ואתה תספר לי משהו. למה לא? אנחנו רק שני זרים בבר עלוב, ולא ניפגש שוב לעולם."
האיש האומלל חייך, היה משהו מעט פחות קודר בחיוך הזה. "נקודה טובה." הוא שתה את שארית הוויסקי, והביט בה בעיניו הכהות. "אז מה את עושה בבר עלוב עם משקה דובדבן דוחה?"
"מנסה לעזור אומץ להתקשר לאבא שלי."
"ולמה זה?"
"כי אחי הגדול בבית חולים."
"ולמה זה?"
"הוא לקח מנת יתר."
"קשה לך להגיד את זה?"
"לא," היא אמרה. "קשה לי לדבר עם אבא שלי. ג'ונתן יכול ללכת לעזאזל מצידי. הוא וכל המשפחה. חוץ מאבא שלי, הוא צריך ללכת למקום הרבה יותר גרוע מזה."
"ולמה זה?"
"היה לו מנהג מגונה לשתות. הרבה. פעם אחת, כשהוא היה שיכור לגמרי, הוא הרביץ לג'ונתן עם מחבת ברזל, ישר על הגב החשוף שלו. הוא יצא מהכלא רק לפני חמש שנים. אמא שלי, כמובן, חזרה אליו בזחילה. ושוב התחילה לצאת לקנות לו טקילה שלוש פעמים ביום. ג'ונתן לא מדבר איתם, ואני לא מדברת עם ג'ונתן, ואני גם לא מדברת עם ההורים שלי, וג'ונתן לא מת על לדבר איתי. למען ההגינות, ג'ונתן לא מדבר יותר מידי עם אף אחד בימים אלא, להתחשב בכך שהוא חסר הכרה כבר שלושה ימים."
האיש הנהן באיטיות.
"תראי מה זה, יש לנו הרבה יותר במשותף ממה שחשבתי. אבא שלי אומנם לא היה שותה, רק מזריק. והוא העדיף חגורות על פני מחבתות ברזל. אבל חוץ מזה, הסיפורים שלנו די דומים."
"וזה למה שאתה שותה?"
הוא נד בראשו לשלילה.
"לא, אני שותה כי אני חתיכת חרא בוגדני."
היא עטפה את הכוס בידיה. "ולמה אתה חושב ככה?"
הוא נשם נשימה עמוקה.
"פעם… הייתי חוגג כמו אידיוט. שתיתי יותר מידי, הרבה יותר מידי בשביל שתהיה לי עבודה. והתחלתי עם כל דבר שזז. אני לא יכול להגיד לך כמה פעמים הייתי כל כך קרוב למוות שיכולתי להריח אותו. ואז… היא הגיעה. קייט. היה לה שיער בלונדיני, ועיניים הכי כחולות שראית בחיים שלך. היא הייתה… פשוט… תמיד הצחקנו אחד את השני, היא קראה לי 'אחי', למען השם. בלעדיה בטח הייתי באותו מצב כמו האח שלך. היא פשוט… היא הייתה הראשונה שגרמה לי להרגיש כאילו אני יכול להיות יותר מחמור שכולם שונאים. אהבתי אותה, באמת באמת אהבתי אותה. ואז… היא… היא אמרה שהיא רוצה להתחתן איתי. וזה היה… כמו רכבת שפוגעת בחזה שלי. ולפני שידעתי מה קורה, לגמרי התחרפנתי. זה… זה פשוט קרה. לא התכוונתי, לא רציתי שהיא תיפגע. אלוהים, כל כ לא רציתי לפגוע בה. אבל עשיתי את זה, כי אני ממזר בוגדני ואני החמור הכי גדול בעולם, שהולך ושוכב עם בחורות אחרות כשהחברה המושלמת שלו רק מנסה להגשים את כל חלומותיו. אפילו לא היה לי ת'אומץ להגיד לה את זה, אבל היא ידעה. הו, היא ידעה."
"בגדת בה?"
הוא הנהן בבושה.
"למה?"
מבטו הכחול התרומם באיטיות. "אני לא יודע… זה פשוט… השתכרתי וזה… זה פשוט קרה."
"שום דבר לא 'פשוט קורה'. מה עבר לך בראש ברגעים שלפני?"
הוא משך בכתפיו. "בדיוק מה שעובר לי בראש עכשיו. זה הטבע שלי, זה הטבע שלי להיות דוחה, ושום דבר לא ישנה את זה. שעדיף שהיא תבין את זה עכשיו מאשר אחרי שנתחתן."
"תירוצים." היא אמרה. "מה שעבר לך בראש, שעובר לך בראש עכשיו, זה תירוצים! בגללם אתה חוזר כל הזמן לאותו המקום. קל להתנהג כמו שאתה רגיל להתנהג, קל לחשוב שאתה פשוט חמור ושאין לך דרך להשתנות. זה מוריד את האחריות מהכתפיים שלך! ואתה יודע מה? אתה תישאר חמור עד שתחליט אחרת! ויש לי גם רעיון מעולה לגבי איפה אתה יכול להתחיל!"
היא לקחה את הכוס מידו.
"בבית של קייט!"
הוא חטף את הכוס חזרה.
"קל להגיד, הא? ולמה את לא בבית חולים עם אחיך?"
היא חיפשה אחר תשובה, היו לה הרבה סיבות, לכאורה. אך כשהיא ישבה בבר העלוב, עם האיש הזה שכרגע קיבל ממנה הרצאה שמחקה את כל מה שהוא ידע על עצמו, היא לא הצליחה למצוא אפילו אחת שראויה לציון.
"אז לכי להחזיק את היד המחורבנת של אחיך."
"לך אתה להחזיק את היד המחורבנת של החברה שלך."
הוא נעמד, נאנח, ועמד ללכת. אבל לפתע התעוררה בה אימה נוראית.
"איך אני אדע אם היא סלחה לך?"
הוא הסתובב.
"איך אני אדע אם אחיך החלים?"
היא הביטה בכוס שלה,
"בעוד שבוע, באותה השעה, באותו המקום. תגיד לי מה קרה עם החברה שלך ואני אגיד לך מה קרה עם אחי."
הוא נשף בזלזול.
"למה? את סתם זרה בבר עלוב."
היא חייכה. "למה לא? הרי אני רק זרה בבר עלוב."
הוא נאנח, הסתובב, ופנה ללכת. אבל היא כן הגיעה לשם בשבוע שאחרי. כי היא ראתה את החיוך שהוא ניסה להסתיר, וזה כל האישור שהיא הייתה צריכה.
ועד עצם היום הזה, כל יום חמישי בתשע, הם נפגשים שם. בלי קשר לחתונות, החלמות, ריבים והשלמות. הם מספרים הכל זה לזו. כי למה לא? הרי הם רק שני זרים בבר.