שני זרים למחצה.

שערה מסולסל בהתאם לאופנה האחרונה, ושמלתה חלקה מאין כמוה, משתפלת על גרם המדרגות בגלים של משי.
פרחים אדומים מעטרים את שערה בנקודות קטנות שאפשר היה להשוות אותן לדם.
עיינים חשוכות וחיוך מאולץ, צעיף משובץ כמעטה של נחושת על צווארה, וכשהחום מרגיש מחניק מדי, היא משילה אותו וחושפת שרשרת כסופה שנחה בחשאי על צווארה.
מבטים ריקים מרגשות ננעצים בה בהסיח דעת וממשיכים לנערה הבאה.
היא שומעת רוח חמקמקה שמרפרפת לצד החלונות, מאיימת לשבור את הזכוכית הדקיקה.
היא כמעט יכולה לדמיין איך זה להיות בחוץ בשעה זו, אך מבט אחד של אדם אחד המשתהה יותר מדי על פניה, מושך את תשומת ליבה.
היא סקרנית.
נעליה מתופפות ברכות ונוחתות על שטיח הכניסה לאולם הנשפים, היא ממענת את צעדיה לזוג העיינים שלא עוזבות אותה לרגע.
היא אינה ממהרת, נעה לצלילי המוזיקה הנינוחה. אינה מראה את ציפיותיה לבאות.
לבסוף, ברשרוש צמידים שחורים, היא נעצרת לצידו.
שמלה לבנה לצד חליפה שחורה, ולצד כל זה בולטים הוורדים בשערה.
בשתי מילים השתיקה כבר לא שתיקה.
"התגעגעתי אליך." בוקע מפי שני הזרים למחצה.
הוא אוחז בידה ומסובב אותה לעברו, נושק לידה באצילות.
הוא לא עומד בפיתוי, ומשחרר את שערה מסיכותיה הכסופות, זורע כסף ברצפה.
הוא מחבק אותה ונושם את ריחה, שואף את צווארה.

שני זרים למחצה עומדים במרכז חדר נשפים, שמלה לבנה לצד חליפה שחורה, ונקודות קטנות שאפשר היה להשוות אותן לדם.