שפת הפרחים-טגטס

הוא הביא לה פרח,סתם ככה,כי התחשק לו. "זה בטוח סימן" חברות שלה אמרו. והיא,בלי ששמה לב,במקום להתרכז בשיעורים, היא החלה לחשוב עליו יותר. כשהגיעה הבייתה שמה את הפרח באגרטל,בלי ששמה לב היא הביטה בפרח שעות,מתארת אותו. הוא יפה אבל הוא לא ורד,והיא אהבה יותר ורדים. הוא היה בצבע כתום,והיא אהבה אדום, הוא היה קצת נבול,אבל לה לא היה אכפת,כי זה היה פרח והיא אהבה אותו. הלילה לא יכלה להרדם,התחבטה בינה לבין עצמה האם להודות לו מחר על הפרח? או שאולי להתעלם? ואם יצחק לה בפנים? ואם ישכח מזה? ואם לא תגיד דבר? האם הוא יעלב? 'יהיה מה שיהיה' אמרה והלכה לישון. בבוקר היא קמה מוקדם,בכוונה כדי לפגוש בו, היא חיכתה בכיתה 10 דקות עד שהגיע. "היי" אמרה. "היי" החזיר. "תודה על הפרח" היא אמרה,הוא השתתק ואז ענה. "הבנת?" שאל. "כן" ענתה. "אבל יש לי שאלה" אמרה. "מה השאלה?" "למה הבאת לי פרח?" הוא הביט בה ונאנח. "איזה פרח הבאתי לך?" שאל. "כתום" "איזה סוג?" הקשה. "אני לא יודעת" היא ענתה. "הבאתי לך טגטס" הוא ענה מצפה שתבין. "הוא פרח מאוד יפה,אבל אני יותר אוהבת ורדים" היא המשיכה בשלה. "טגטס מסמל אכזריות,את אכזרית" הוא אמר ויצא מהכיתה, מותיר אותה מבולבלת ולא מבינה,האם עשתה לו משהו שבו פגע?