שתיקה רועמת

אנחנו יושבים על אותו שולחן,המבט שלי התרכז בנקודות הקרות שמסביב לכוס הקפה הקרה שמונחת
כאן כבר משעות הצהריים.
אנחנו מדברים אחד עם השניה,בשתיקה רועמת.
לשתיקה הזו,יש הרבה משמעות,היא מסמלת כעס,חרון,שמחה עצב וכאב,השתיקה הזו היא כמו שיחה
אנחנו מבינים ומדברים אחד עם השניה,בלי שהצד השני יודע.
אני יודעת שהשתיקה הזו לא תימשך עוד הרבה זמן,רק עוד חצי שעה והוא יפנה לדלת,וילך,ויחזור מחר
באותה שעה ושוב תהיה אותה שתיקה.
הטיפות הקטנות שמסביב לכוס הקפה הקרה מתחילות אט-אט להתאדות ולהעלם…
הוא מעשן סיגריה,הענן האפור בא אליי וסותר לי בפנים,רק אם היה לי דבר-מה לומר מלבד השתיקה הרועמת הזו.
עוד עשרים דקות הוא הולך,הוא מעשן הענן האפור כבר כימעט הסתיר אותו,והוא לא השתעל אפילו לא פעם אחת.
״אתה לא חייב להישאר כאן אתר יודע,תצא,תקדים לאיפה שאתה צריך להגיע״,אמרתי.
הוא הביט בשולחן ואז בי,הביט בי והמשיך להרחיב את ענן העשן שמסביבו.
הטיפות מסביב לכוס הקפה הקרה כבר נעלמו ואני רק מביטה המפה הלבנה.
השעון עשה את הצליל המעצבן,והאדון כיבה את הסיגריה.
שניה לפני ששם את כף רגלו מחוץ לדלת אמר:״אני יודע״
ויצא.
השתיקה הזאת כאבה לי,שתיקה רועמת.