תחת הברדס

הוא סקר במבטו אחר צעדיה הזהירים, הנמהרים, מתקדמים בדרכם אל עבר הלא נודע, אל עבר יעד אשר מוצאו ידוע אך ורק לעיניה, לתודעתה. הוא נאנח קלות, והתקדם בצעדיו, כבדים אך עם זאת זהירים, הססנים, מלאי ביטחון ועוצמה נסתרת.
הוא הניח לאותו הניצוץ המוכר לחלוף לעיניו בחטף, בוהק תחת אור הירח העמום, מרצד לכדי החשיכה והנה נעלם בפתאומיות מאולצת. הוא חייך חיוך רחב, חושף שיניו הצחורות, הישרות להפליא, הנקיות לכדי קנאה טהורה ונטולת מעצורים, חיוך זעיר, חיוך כובש.
היא הסבה מבטה לצדיה, סוקרת לכביש האספלט המאובק המתעורר לתחיה תחת אור מנורות הרחוב, לבתים המוצלים תחת אפלת הלילה, לאור הירח העמום ונטול כל התקווה. הוא גיחך בהנאה, הלוא אינה מודעת לקיומו- אך חיפושיה אחריו לא פסקו עד כה.
הוא זינק בקלילות, והנה התחלפה המדרכה תחתיו לכדי רעפים מאובקים ונטולי חיים, וצעדיו קלילים כהרגלם, וחיוכו מתרחב אף יותר מרגע לרגע, מתענג על הרגע, מתענג על הסיטואציה אליה 'נכלא'.
היא תהתה פשר התחושה המוכרת האופפת גופה, תחושה מעיקה כי זוג עיניים בוהות לצעדיה, סוקרות לגופה חרישית, לצעד לא נודע המתקדם במעקבו אחריה. היא נאנחה עמוקות, פורמת כפתור נוסף למעילה, ממשיכה בדרכה בהיסוס רגשני.
הוא הגביר צעדיו הקלילים, הבעת ניצחון מרוחה לפניו, נחישות כי לא ידע קודם לכן אופפת גופו ברכותה ונוחיותה חסרת התקדים. הוא צחקק בקלילות, דילג צעד או שניים, מחליק אצבעותיו לשיערו.
"לילה נהדר.." לחש בינו לבין עצמו בעודו מזמר בקלילות, מתענג לאוויר הלילה הקר והמלטף, וחיוכו רחב מכהיה קודם לכן, וכאבו שמימי אך כמעט ואינו מורגש. הוא לטף לגבו בקלילות, עוטה ברדס שכמייתו המוכרת, רואה ואינו נראה, שומע אך אינו נשמע.
היא עצרה בצעדיה, סוקרת לצדיה בשנית, ומבטה פעור לרווחה, חושש, משתוקק למצוא דבר מה אשר יבסס פחדיה, דבר מה אשר יבסס טענתה חסרת כל ההיגיון.
"אני יודעת שאתה שם. צא!" זעקה, קולה רועד כאין כמותו, שפתה התחתונה כקופאת תחת תחושת האימה והסבל האינסופיים האופפים גופה לכדי פעולה טבעית וחסרת כל טקט.
הוא זינק מטה, עושה פעמיו אל עברה, וצעדיו בטוחים, קלים אך עם זאת כבדים, ודרכם ברורה וידועה לכדי כבר מראש. הוא חייך חיוך רחב, והסיר ברדסו. כעת הינו חשוף כנגד מבטה הבוחן, כעת הינה ניצבת כנגד הוכחה מובהקת התבסס חשדותיה האילמות, היא סקרה לפניו בבהלת מה, ברווחת מה.
היא סקרה לעיניו הזהובות הבוהקות תחת אור הירח העמום, לשפתיו העבות למעט, לעורו החיוור וחסר התקדים, לחיוכו הישר והצחור, לשיערו הכהה הצונח לעיניו ומסתיר כמחצית משדה ראייתו, לגופו גדל הממדים ולשריריו הקלילים, אשר פוסלו לגופו כעבודת אומנות נערצת.
ומראה פניו, יופיו השמימי- האחרונים אשר נגלו כנגד עיניה לחיה.
כעת שכבה לגבה, דוממת, ולגופה אף ולא טיפת דם אחת, ועורה חיוור כאין כמותו. כעת תיוותר יפה לנצח, כעת הינה שוכבת לצד הגדולים מכל, כעת הינה עבד תחת ידו הרמה.