תעודת חיים

ציוץ הציפורים העיר אותי אך התקשיתי לפקוח את עיני. הרגשה מוזרה ולא מוכרת התפשטה בגופי. שכבתי על משהו קשיח ולא נוח. הכרחתי את עצמי לפקוח את עיניי ולקחתי נשימה עמוקה, אוויר קר חדש לנחיריי והעביר בי צמרמורת.
הבטתי סביבי בזהירות. תחתי לא היה דבר מלבד אבנים כהות ולחות מטל ומישוש קצר הביא לידיעתי שרק אריג דקיק הגן עלי מפני הקור. בערך. השמיים זהרו בכחול עמום, כזה של טרום זריחת השמש אך אחרי עלות השחר. ניסיתי להזיז את רגליי במטרה לעבור מתנוחת השכיבה הכואבת לישיבה, אך הן נגררו בקושי על הקרקע.
בלית ברירה ויתרתי על הניסיון להתיישב בעזרת הרגליים ודחפתי את עצמי בקושי מהקרקע. לא היה דבר להישען עליו, אז נתמכתי בידיי. הבטתי בכפות רגליי. הן היו חשופות, כחלחלות ודואבות. לא יכול להיות שככה הייתי כל הלילה. איך בכלל הגעתי למצב הזה?
תרתי אחר התרמיל שנהגתי לשאת דרך קבע ומצאתי אותו זרוק כמה מטרים מאחורי, פתוח ותוכנו מפוזר סביבו. אלוהים אדירים, הכל בטח רטוב לחלוטין, ועדיין לא מסביר איך הגעתי למצב שאני ישן ברחוב. אפילו לא על ספסל.
מבטי עבר בין התיק לרגליי בעודי חושב מה לעשות. בסופו של דבר החלטתי לכרוך את הבד שהתכסיתי בו סביבן. קשרתי את קצוות האריג בסוף הליפוף והתחלתי לגרור את עצמי. דבר אחד טוב שיצא מזה – הפעולה גרמה לראשי להצטלל מעט. זיכרונות החלו לצוף, מעורפלים תחילה ואחר חדים יותר.
אני רץ בשיא המהירות, כנראה בורח מפני גורם לא ידוע. אני נופל על הקרקע וצללית גבוהה מיתמרת מעליי. אני צופה חסר אונים בדמות רעולת פנים מחטטת בתרמילי ובסופו של דבר נמלטת מהמקום.
הוא לקח משהו? הצורך שלי להגיע לתיק הבלוי רק התעצם לאחר החזיונות הללו. צמרמורת עברה בגופי לנוכח המראות, מתחילה באמצע גבי ומתפשטת עד קצות אצבעותיי, לפחות התחושה ברגליים החלה לחזור. במאמץ אחרון שלחתי יד ארוכה אל התרמיל ובהתמתחות לא רגילה הצלחתי לגרור אותו אלי.
הגיע הזמן. התחלתי בבדיקה שהכל קיים, בגדים, מחברת, ארנק, תעודת זהות, הכל היה שם. אז מה הוא לקח? ניערתי את התיק כשפיתחו כלפי מטה, אך נפלו ממנו רק כמה כרטיסי אוטובוס ישנים. חוץ מזה, לא זכרתי שהיה בו עוד משהו. אלא אם… אוי ואבוי.
הפכתי את התרמיל וחיטטתי בעיוורון בחלל הריק. אחרי כמה שניות מצאתי את הרוכסן החבוי.
בבקשה שזה יהיה שם, התפללתי בעוד אצבעותיי מושכות אותו במהירות מעלה. בקושי שלוש אצבעות נכנסו לתא הסודי, אבל באותו רגע זה לא שינה, הוא היה ריק. "לא…" מלמלתי וקולי רועד בחוסר שליטה. "לא. לא. לא!" קרעתי את מכפלת הבד וחשפתי את הכיס לרווחה.
כלום. הוא היה ריק.
"לעזאזל!" איך הוא ידע? החבאתי את זה כל כך טוב. איך הוא בכלל ידע שזה קיים?
חבטתי ברגליי העטופות בבד, מנסה להזרים אליהן דם. הייתי צריך אותן מתפקדות, ועדיף כמה שיותר מהר. אם האדם הזה ידע, בלתי אפשרי לנחש מי עוד. לברוח, זה כל מה שהיה חשוב באותו רגע.
לקחתי את הארנק, שלמרבה המזל היה הקרוב ביותר, ווידאתי שהכרטיס שלי נמצא בתוכו. נשיפת הקלה נמלטה מפי למראה הפלסטיק הקשיח, לפחות זה. אחרי כמה סטירות נוספות רגליי חזרו לפעולה. ארזתי את כל החפצים בתרמיל והתרוממתי לעמידה, בקושי. הייתי חייב להעלם, אבל לאן?
חלק בי קיווה שאני לא צריך לברוח, שאולי האדם הזה עוד בסביבה. יכולתי לזהות אנשים אשר מחזיקים בתעודה גם בלי ממש לראות אותה, אבל לא היה אף אחד. כולם היו כל כך… עמומים.
צלעתי כמה שיותר מהר לתחנת הרכבת הקרובה, מקווה לתפוס את הראשונה, אך כשנכנסתי לבניין בוהק רגעי תפס את עיניי. ידי, שנשלחה לאסוף את התיק מהמעמד, קפאה ומבטי ניתר למקום הבוהק. זה היה ליד מכונות הכרטיסים, אבל לא היה שם איש.
הוא כנראה קנה כרטיס, השאלה רק לאן.
חטפתי את התרמיל וזינקתי לעבר אחד המעברים. תודה לאל שהוא לא לקח את הכרטיס, אחרת באמת הייתי בצרות. ההמתנה לשער שיפתח הרגישה כמו נצח, אך בסופו של דבר הדלתות החליקו הצידה ואני טסתי קדימה. כל אותו זמן מבטי זיגזג בין האנשים בחיפוש אחר הבוהק שראיתי קודם, עד שתנועה קלה תפסה את תשומת ליבי.
מישהו מחזיק בתעודה שלי ולא טורח להיזהר, גיחכתי לעצמי והתחלתי לרוץ בעקבות הבוהק הקלוש.
תפסתי אותו רגע לפני שעלה לקרון, משוכנע שזה הוא. "נעים לפגוש אותך סוף סוף, גנב." חייכתי לעברו ושלחתי אגרוף חזק לפניו. תחבתי יד לכיס מעילו בידיעה ברורה שזה שם. "גונב לי את התעודה וחושב שתצא מזה בזול? מצחיק." שלפתי את החפץ הקטן מכיסו והידקתי את אחיזתי מתוך הרגל. תחושה שלא שמתי לב שנעלמה חזרה פתאום, כצפוי להחזרת מה ששייך לי. "היה נעים לדבר איתך," אמרתי לפניו המדממות ונמלטתי מהמקום.
יצאתי מתחנת הרכבת, רץ בשיא המהירות לכל מקום אחר. החפץ נח בידי, חמים ורך, והרפיתי מעט את האחיזה כדי לא למעוך אותו. אחרי הכל, אני מעדיף לשמור על הלב שלי פועם.