חבל של צעיפים

ביום הולדתה ה-חמישי, ביקשה מהוריה מתנה. צעיף בצבע ורוד, כדי לנופף בו ולהשוויץ בצבעו המיוחד והיפה בפני כל הילדים בגן. לעטוף את צווארה בו ולהתנהג כמו דוגמנית על, להפוך אותו לגלימה יפה ולהתנהג כמו מלכה, או אולי אפילו סתם לקשור אותו סביב מותנה ולעמיד פנים שהוא חצאית יפהפייה. כאשר היא חזרה ממסיבת היום הולדת שארגנו לה ההורים, מצאה קופסה עטופה בנייר עם ציורי פרחים וחיפושיות על שולחן חדרה. היא מיהרה לפתוח אותה ומצאה בפנים צעיף. צעיף ורוד, ופתק שעליו מצויירים שני סמיילים. לא הייתה מישהי יותר מאושר ממנה באותו הרגע.

ביום הולדתה ה-עשירי, ביקשה מהוריה מתנה. צעיף בכל צבעי הקשת, כדי להשוויץ בו בצבעיו המיוחדים והיפים בפני כל הילדים בכיתה. כאשר היא חזרה ממסיבת היום הולדת שארגנה לה אימא, עצובה ומדוכאת, כי אימא לא תכננה שאבא יופיע אחרי הגירושין ויתחיל מריבה באמצע המסיבה, מצאה קופסה עטופה בנייר עם ציורי לבבות וציפורים על שולחן חדרה. היא מיהרה לפתוח אותה ומצאה בפנים צעיף בכל צבעי הקשת ופתק שעליו כתוב,
"אי שם מעבר לקשת
בענן
נמצא צעיף
כמו בסיפור ישן"
לא הייתה מישהי שמחה כמוה באותו רגע.

ביום הולדתה ה-חמש עשרה, ביקשה מהוריה מתנה. צעיף צהוב, כדי להיכנס לחדר שלה אחרי הבית ספר ולרקוד אתו ולחייך, כי לא היה בפני מי להשוויץ. כולם חשבו שזה ממש מוזר שמישהי בגילה עדיין משחקת עם בובות ומתנהגת כמו ילדה בת 4. כאשר היא חזרה לחדר שלה אחרי שאכלה חצי עוגה שנשארה משבוע שעבר במקרר, כי לאימא לא היה יותר כסף להכין מסיבת יום הולדת, ולא היה את מי להזמין כי חבריה נטשו אותה בגלל החשיבה הילדותית שלה, מצאה קופסה עטופה בנייר צהוב עם חיוכים על שולחן חדרה. היא מיהרה לפתוח אותה ומצאה בפנים צעיף צהוב, ופתק שכתוב בו,
"מדובר בצעיף צהוב
שחי בקופסה צהובה
עם חיוכים צהובים
וחיים צהובים"
לא היה מישהי שחייכה כמוה באותו רגע.

ביום הולדתה ה-שמונה עשר, ביקשה מהוריה מתנה. צעיף שחור, כדי לנגב אתו את דמעותיה, ולקרוע אותו לחתיכות ולדמיין שזה כל האנשים שפגעו בה. כאשר היא חזרה לחדר שלה אחרי יום אומלל בבית הספר, כי אימא שלה שחכה מהיום הולדת בגלל בעיות גדולות יותר ולא יכלה לארגן לה מסיבת יום הולדת, מצאה קופסה עטופה בנייר עיתון על שולחן חדרה. היא מיהרה לפתוח אותה ומצאה בפנים צעיף שחור, ופתק שכתוב בו,
"שיר כבר אין
כי אני לא מבינה
בשביל מה את צריכה
צעיף שחור"
לא היה מישהי שבכתה כמוה באותו רגע.

יום הולדת היא כבר לא חגגה, כי החלטה שזה כבר הסוף. היא נולדה אחרת, ואף אחד לא קיבל. היא ראתה את העולם בצורה שונה, היא אהבה להסתגר בבועה של עצמה, בעולם משלה, ולדמיין שהכול טוב. אבל שום דבר לא היה טוב. כל האנשים שנאו אותה על היותה שונה. וגם אבא שלה. כך לפחות היא חשבה. אחרת למה ברח? מדוע עזב אותה ואת אימא שלה? למה?
היא אספה את כל הצעיפים שאספה במשך כל ה-20 שנה וקשרה אותם יחד. רק אחד, היא השאירה בתור מזכרת לאימא שלה. היא לקחה קופסה ועטפה אותה בנייר שחור, שמה בפנים את הצעיף וכתבה פתק,
"הצעיף הזה, משקף את חיי,
כעט אני עבר את גיל 18,
וחופשייה לבחור כרצוני,
להתראות"
היא הניחה את הקופסה בחדרה של אימא שלה. היא לקחה את חבל הצעיפים שלה וקשרה אותו לעץ בחצר. היא הניחה לעצמה להעיף מבט אחרון בבית, ואמרה לעצמה שזהו. היא שונה, ובעולם הזה קשה לקבל אנשים שונים. היא עצמה את עיניה ונתנה לזה להפוך לסוף.
ואימא שלה מצאה את הגופה של הבת שלה אחרי זה,
ולא היה מישהו אומלל יותר ממנה באותו רגע.
____________________________________
אז לכם – לאילה שפוגעים באחר, תחשבו קודם על מה שאתם עושים ותשכלו כל צעד
ולכם – לאילה שחושבים שהסוף? תמיד יש מישהו שיהיה שם לצידכם שיסבול אם יקרה משהו אז תחשבו ותשכלו כל צעד.

שלכם, שני