~ אין שם לסיפור ~

עשיתי הפסקה עם הכתיבה למשך המון זמן.
היה לי מחסום כתיבה X: ועכשיו אני בכלל לא בטוחה אם הוא עבר .
בקשר לסיפור שהתחלתי , אני לא בטוחה שאני אמשיך אותו S: אני בקושי זוכרת על מה הוא.
יש לי פה פרק ראשון של סיפור שהתחלתי מזמן . סתם רציתי לשמוע את דעתכם (:
מקווה שתהנו ^^

נ.ב : הסיפור עצמו לא נראה לי כ"כ מציאותי . סתם השתמשתי במה שעלה לי לראש באותו רגע (:

________________________________________

פרק 1:
זה לא הגיע לי.
אני לא עשיתי את זה, אתם חייבים להאמין לי.
התקווה הולכת ופוחתת ככל שאני נגררת למקום ההוא. למקום שכ"כ נרתעתי ממנו.
והכל למה? בגלל טעות אחת קטנה.
האזיקים שפשפו את ידיי וחתכו אותן. גרמו להן לדמם. פניי היו חיוורות ופרצופי היה מבוהל וחרד.
הכל קרה כ"כ מהר שהקשיתי לעמוד בקצב שבו הסיפור התגלגל.
הידיים השונות דחפו אותי לכיוון האוטובוס שחיכה לצאת. הנהג שהסתכל עלי במבט אפל, הנערים והנערות שרק הביטו אחד על שני כעל טרף. ואני, רק ניסיתי לשמור על הבעה שלווה .
רציתי את אימא. רציתי את אימא שלי. שתהיה ליידי. אך לא. היא לא האמינה לי, לא הפעם, לא תמיד.

————–

ניסיתי לא להתפרץ בבכי. ידעתי שזה עלול רק לסבך אותי במקום שאליו אני הולכת. אסור לי להיראות חלשה מולם.
"תעלי." פקד עלי האיש שהיה ליד דלת האוטובוס. הבטתי בו במבט אטום לחלוטין ועליתי באיטיות לאוטובוס.
היו כ"כ הרבה נערים ונערות שם.
הרגשתי מאוימת כמו שלא הרגשתי מעולם. הרגשות הציפו אותי ואיימו להתפרץ החוצה.
ישבתי במושב שהיה ליד החלון,וניסיתי לחנוק את הדמעות. פי היה מעט פעור לרווחה. עדיין לא עיכלתי את כל מה שקרה.
האקדח שהיה בידי, הדם על גופו. החיוך השטני, והתפיסה הקטלנית.
דמעות בצבצו בשתי עיניי . התפללתי שלא ירדו עכשיו. אך זה היה מאוחר מדי. שתי דמעות בוגדניות מצאו את דרכן החוצה. בדיוק באותו רגע גוף מסוים התיישב לידי. לא העזתי לסובב את מבטי. גיחוך נשמע מצידו.
"אני לא מציע לך לבכות פה, ילדה." הוא פנה אלי. לא הבנתי. איך הוא יודע?
"אני לא צריכה את העצות שלך," מלמלתי בקול קר. לא היה לי מצב רוח לכלום ולאף אחד. הייתי מפוחדת מדי בשביל להסתובב.
"טוב. דיי משעמם לי. מה דעתך להסתובב?" שמעתי את צחקוקו. המשכתי להפנות את מבטי לחלון. רק לאחר שהייתי בטוחה שעיני יבשות לגמרי, הרשיתי לעצמי להביט קדימה.
ידו הושטה לפניי ואני קיפצתי במקומי בפחד. גבותיו הורמו מעלה בפליאה. "תירגעי, זו רק לחיצת יד מזוינת." הוא סינן בנימת כעס.
"ס-סליחה." עניתי בקול שקט. שמעתי את קולו המגחך. "את לא נראית עבריינית," הוא חייך, "את יותר בכיוון של ילדה טובה מבית טוב."
כמה הוא צודק. העדפתי לשתוק. החלטתי להביט בפניו. הוא היה דיי שזוף, שיערו היה חום כהה ועיניו היו חומות שוקולד.אפו היה מעוקל קצת, מה שנתן חן ליופיו. זיפים נראו על פניו. הוא נראה כבן 17.
"למה את פה?" הוא לא הפסיק עם השיחה הזו. לא משנה אם עניתי או לא .
"אומרים שהרגתי מישהו." מלמלתי בשקט. הוא נראה די מופתע. "אומרים. מה את אומרת?"
"לא עשיתי כלום." השפלתי את ראשי מטה.
"אני מציע לך לעבוד על עצמך טיפה. לא נראה לי שאת בכלל מוכנה למקום הזה שאנחנו הולכים אליו." הוא המשיך לחלק לי עצות.
"מה אתה עשית?" העזתי לשאול אותו. עיניו הגדולות הביטו בי במהרה.
"את לא רוצה לדעת." הוא ענה.
בלעתי את רוקי. אולי באמת עדיף שלא אדע. הנהנתי לכיוונו ושתקתי.
"איך קוראים לך?" הוא שאל אותי. והביט בפניי. "אליסון." עניתי בשקט ועצמתי את עיני.
"תגידי, את לא חושבת שעכשיו אני פשוט מסוגל להוציא סכין ולשסף את הגרון שלך?" הוא שאל אותי בנינוחות. עיני נפקחו במהירות עצומה.
"א-אתה מה?" גמגמתי. הוא חייך אליי. "מה שאני מנסה לומר הוא, שאת צריכה ללמוד לשמור על הגב שלך. או על הצוואר שלך…" הוא גיחך.
עברה בי צמרמורת . חיוכו היה רגוע מדי, אך השרה הרגשה נעימה.
הסתכלתי על הנערים האחרים שהיו באוטובוס. הם הפחידו אותי עד מוות. מבטים שונאים, פרצופים קודרים ומאיימים, יריקות וקללות. שמתי על ראשי את הקפוצ'ון. אולי זה יוכל לעזור לי מעט.
החזקתי את עיני פקוחות למרות שלא ישנתי כבר שני לילות.
עברו 10 דקות. ועוד 10 דקות.
עפעפי איימו להיעצם ולהרחיק את כל הבעיות ממני לזמן קצר. התנגדתי לכך.
הוא צדק בדבריו.
הבטתי במבטו המוזר שהסתכל עלי. "מה דעתך ללכת לישון קצת? את נראית גמורה." הוא גיחך.
"כן? אחרי מה שאמרת לי? אני מעדיפה למות בעודי ערה." עניתי לו. מה הוא חושב? שאחרי שהוא אומר דבר כזה אני יכלה לעצום עין?
צחקוק נפלט מפיו. "לא התכוונתי רק לעצמי, את יודעת." הוא אמר, " יש פה דיי הרבה משוגעים."
"רגע, אז אתה גם משוגע?"
"אני לא יודע. את זה תחליטי את." הוא חייך.
"בסדר. אז אתה משוגע." עניתי בשקט. הוא הרים את מבטו לעיניי והרים את גבותיו. "א-אני מתכוונת, ל-לא.. " התחלתי לגמגם. אחלה רושם עשית עליו, אליסון. כל הכבוד.
"אליסון,סתמי." הוא הניד בראשו.
עוד חמש דקות…ועוד חמש דקות עברו.
הבחור שם לב לעינויי . כ"כ רציתי לישון. המצב לא אפשר לי.
"את יכלה לישון, אני מבטיח שלא אהרוג אותך בשנתך. " הוא צחקק . אותי זה לא הצחיק בכלל. הבטתי בו במבט מבוהל.
"מה את כזו כבדה? תשתחררי קצת," הוא אמר בקלילות וחייך. אני חושבת שהצבע ירד קצת מפניי.
הבחור גלגל את עיניו ונאנח.
לבסוף, העזתי עצמתי את עיני.
"הא, ו…עוד משהו ממני אלייך," קולו לחש באוזני, "אל תסמכי על אחרים בכזו קלות."
"אז אתה בעצם אומר לי לא לסמוך עליך?" שאלתי כשעיני עדיין עצומות. יכולתי להרגיש בחיוכו.
"כן. אפילו לא עליי." הוא אמר לבסוף והתרחק ממני מעט.
"אתה יודע, זה לא ממש מעניין אותי עכשיו. אני עייפה, ואני רוצה לישון. " אמרתי בנוקשות. הוא שוב גיחך. "אז שיהיה לך לילה טוב." שמעתי את קולו שנייה לפני ששקעתי בחלומות אכזריים על הבן אדם שכביכול הרגתי.

_______

יד הונחה על ראשי. זהו. זה הסוף שלי. הוא מתקרב, ומתקרב. צעדיו כמעט ולא נשמעים, חרישיים להפליא . הוא מרים את האקדח ויורה בו. הוא נופל. אני צורחת, משותקת, לא יכלה לזוז.
הוא לוקח את ידי וטומן בה את האקדח, אני לא שמה לב והוא כבר נעלם. אני מרימה את ראשי וכבר אני רואה את האנשים מתקרבים, את הסירנות ואת הבהלה, הם מתקרבים אלי, תופסים בי אני בוכה ונאבקת-
"אליסון," קול נשמע באוזני. "אליסון!" הקול התחזק . עיני נפקחו במהירות ובבהלה. ראשי הונח על ירכיו של אותו בחור. נשימותיי היו מהירות.
הבטתי בפניו וניסיתי להבין איפה אני. כשנזכרתי, התיישבתי במהירות וקיפלתי את רגליי לחזי .
רעדתי. החלום הזה היה יותר מדי אמיתי, מוחשי . כאילו עברתי את כל המקרה מההתחלה שלו.
"את בסדר?" הבחור שאל והביט בי.
"כן." עניתי בשקט. קולי חנוק . אני כבר מתפרקת ואפילו לא הגענו לבית הספר הזה.

"את יודעת, במצב אחר, אם מישהו היה מניח עלי ראש, הייתי הורג אותו במקום. בלי להסס. " הוא אמר לי באדישות. פקחתי שתי עיניים גדולות והתרחקתי ממנו מעט.
"מה נלחצת?" הוא גיחך.
"ל-לא נלחצתי." התחלתי לגמגם. הוא התקרב מעט. "אז למה את מגמגמת?" הוא חייך בניצחון.

שתקתי והסבתי את מבטי לחלון.
"היי,קול !" קול נשמע מאחורינו. הבחור שלידי הסתובב. כנראה זה הוא שמו.
"מי הקטנטנה הזו שלידך?" נדרכתי. מה הוא רוצה?
"למה אתה שואל?" קול ענה לו. החלקתי במושבי והבטתי בחלון.
"תביא,תביא אותה," הבחור השני קרא לו. מה? לאן להביא אותי. ליבי פעם בחזקה.
"היא ישנה." קול אמר בנינוחות. הוא מחפה עלי?
"בת כמה המותק הזו?" קולו היה ברברי ומתנשא.
"אני חושב שהיא בת 14." קול ענה . צחוקים נשמעו מן הצדדים. "שיהיה."
אני חושבת שהוא הלך. הצצתי מעבר לכתפו של קול. ללא אזהרה מוקדמת הוא הסתובב לכיווני. נרתעתי לאחור.
"תודה.." מלמלתי לעברו.
"בת כמה את באמת?" הוא שאל בקול מסוקרן. "חמש עשרה." עניתי לו בשקט.
"חמש עשרה? את צוחקת איתי?" הוא גיחך בזלזול. השפלתי את ראשי מטה. "אני לא יודע איך תסתדרי שם." הוא מלמל לעצמו.
"גם אני לא." פלטתי. איך אני אמורה להסתדר עם כ"כ הרבה עבריינים ורוצחים? לא עשיתי דבר. אני לא קשורה לכל זה.
"יהיה טוב קטנטונת," הוא צחקק ופרע את שיערי. הזעפתי פנים. מה הוא חושב שהוא עושה?
"אל תעשה את זה שוב." לרגע חשבתי שזה נשמע כמו איום. מבטו היה מחויך . "כן? למה? מה את כבר יכלה לעשות לי?" הוא שאל בחיוך מתגרה ופרע את שיערי בשנית. נראיתי כמו איש מערות .
"אתה לא עשית את זה עכשיו!" התעצבנתי וניסיתי לסדר אותו. "הייתי מציע לך לאסוף אותו. את לא רוצה שבטעות הוא ייגזר ע"י מישהו, נכון ? " מבט של נחש היה יכל להיחשב עדין לעומת מבטו.
"רגע, שאני אבין, אתה המישהו הזה?" כיווצתי את עיני.
"אולי." הוא חייך שוב. "ולמה שתעשה את זה?" שאלתי בנימת כעס. "כי אני נטפל לאנשים שמעצבנים אותי."
"אבל אני לא עצבנתי אותך! לא עשיתי כלום!" צעקתי עליו. קול נשמע מאחורה. "הו, הפרינססה התעוררה?" ראש הציץ מבעד לכתפו של קול . ראשו היה מגולח ועיניו היו חומות-כהות אפלות ומאיימות.
"קול, הידעת שהיא הבת היחידה באוטובוס הזה?" קול גלגל את עיניו ושתק כתגובה.
"אז…למה את פה?" חיוכו הרשע לא איחר לבוא. ואני עוד חשבתי שהחיוך של קול ארסי.
"היא הרגה מישהו." קול אמר בחיוך גדול. פיו של הבחור השני נפער מעט. מה הוא עושה?!
רציתי לומר משהו, אך בדיוק כשהתחלתי, ידו של קול חבקה את גופי בחזקה.
"פששש, יפה לך." הבחור אמר. "דרך אגב, קוראים לי אירו." הוא חייך ונעלם משם.
"תוריד ת'יד." מלמלתי בכעס. קול עשה כדבריי וגיחך. "למה אמרת לו שהרגתי מישהו?"
"מה את רוצה? שידעו עד כמה את מסכנה וחלשה ויהרגו אותך שם? אני רק ניסיתי לעזור, אבל אין לי בעיה ללכת ולהגיד לו שלא הרגת אף אחד."
הוא צודק. שילבתי את ידי בעצבנות. גיחוכו נשמע בפעם השביעית לפחות להיום.
האוטובוס עצר לפתע. הבטתי דרך החלון. הגענו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~