ירדן36
יצא קצת קצר????????

אבודה במנהטן -פרק 5.

ירדן36 05/07/2016 814 צפיות תגובה אחת
יצא קצת קצר????????

בס"ד
"פה אנחנו נגור?" פי נפער למראה האחוזה הענקית שנגלית מאוחרי העצים הגבוהים. "עד שאני לקנות דירה לשתינו" היא מסבירה לי. אמא עובדת בתור עוזרת בית ובגלל שעברנו עכשיו לעיר המעסיק של אמא הציע שנגור אצלו בבית כמה שבועות עד שאמא תמצא דירה שמתאימה לשתינו. "המקום הזה פשוט עצום!" אני קוראת המומה "המקום הזה אכן גדול," אדם בסביבות החמישים לחייו עם מבטא בריטי כבד מחייך אלינו, "שלום. שמי אדוארדו, עוזרו של מר אריסון. התקדמו נא גבירותיי, אני אעשה לכן סיור בבית. מר אריקסון אמר שיפגוש אתכן אחרי הפגישה שלו." אנחנו הולכות אחריו בזמן שהוא מסביר לנו על כל חדר וחדר באחוזה "יש חדר אחד, בקומה למעלה משמאל, אליו אסור להיכנס, מר אריסון יכעס מאוד אם מישהו יכנס אליו" אני מגלגלת את עיניי ונאנחת "זה יקח עוד הרבה זמן?" אני שואלת חסרת סבלנות, כבר חצי שעה שאנחנו רק עוברים מחדר לחדר. "עוד כמה דקות ילדונת" הוא בוחן את שעונו וממשיך להתקדם לחדר הבא.

אנחנו יושבות בסלון כשאדוארדו נכנס עם אדם בסביבות הארבעים לחייו, מחויט בחליפה כהה וכנראה יקרה ביותר. הוא מתיישב בספה שמולנו ומחייך "מייקל אריסון, נעים מאוד" הוא לוחץ את ידה של אימי "רוזה" היא מחייכת. הוא מסתכל לעברי ומחכה שאציג את עצמי "קוראים לה אדריאנה. היא להיות קצת עצובה מהמעבר" אמא מסבירה לו ומסתכלת עלי במבט מוכיח "היי" אני קוראת בשעמום "שלום, אני מאוד שמח לפגוש אתכן" הוא מתעלם מהבעתי וממשיך, "אם הבנתי נכון אדוארדו כבר עשה לכן סיבוב בבית, אז רק עוד כמה דברים שאני רוצה לומר. קודם כל תרגישו חופשי בבית, הארוחות פה מוגשות בשבע וחצי בבוקר, ארבע ושמונה וחצי בערב, כמובן שאם אתן רוצות לאכול או לנשנש משהו יש את המטבח שבו תמצאו כמעט הכל, בדרך כלל הבית ריק, הבן שלי הקטן, קווין חוזר מבית הספר בשעה שלוש וחצי ובני השני, ווילאם, כרגע לא נמצא בעיר, הוא יחזור בעוד יומיים ודבר אחרון, רוזה אשמח לדבר איתך לגבי העבודה ביחידות" "כמובן" אמא מהנהנת אליו והוא מוביל אותה למשרדו. אני נאנחת והולכת לחדר שבו אדוארדו הניח את הדברים שלנו. שני חדרי שינה שמקלחת מחברת בניהם,מתאים בדיוק לי ולאמא. אני מתחילה לפרוק את המזוודות, מכניסה את הבגדים לארונות ותולה את התמונות בחדר שהוקצה לי. כשאני מסיימת אני נכנסת להתקלח ומתכרבלת בשמיכה שבמיטתי 'הגענו, המקום דווקא לא כזה נורא כמו שחשבתי' אני שולחת מסרון ללורן, אחרי חמש דקות אני רואה שהיא עדיין לא ענתה ואני מרגישה שעיניי נעצמות לאט לאט.

כשאני קמה השעה כבר שש וחצי בערב, אני מחליפה את הפיג'מה הקצרצרה שלבשתי לגינס וגופיה לבנה ואוספת את שערי לקוקו מרושל. אני יוצאת אל מחוץ לחדר ומתקדמת לכניסה של האחוזה, המקום היה דומם. איך כל כך קצת אנשים חיים בבית כל כך גדול? אני שואלת את עצמי ומתיישבת בנדנדה שממוקמת בחצר האחורית, המקום הזה פשוט יפייפה, אני בוחנת את הפרחים והעצים שמקשטים את החצר. "מי את?" אני שומעת קול קורא מאחוריי.


תגובות (1)

אהבתי.
תוכלי להמשיך?
תודה, אומי :)

06/07/2016 13:33
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך