אהבה היא מעל הכל 13 (18+)

************************************************************************************
"אתם קשורים ליובל?" שאל אותנו מישהו לבוש בחלוק לבן והעיר אותנו.
"כן מה קורה איתו?" שאלתי בזמן שניסינו להתעורר.
"הוא כרגע בחדר התאוששות, הוא אחרי ניתוח" הוא אמר.
"יופי" חייכתי קלות ומיד נעמדתי. מההתלהבות שלי אוריין כמעט ונפלה.
"אבל הוא מונשם כרגע" הרופא הוסיף.
בשנייה הפנים שלי שינו צבעים.
לא ידעתי איך לעכל את מה שהרופא אמר כרגע. המחשבה היותר קשה בראש שלי הייתה איך אנחנו מספרים את זה לספיר, שגם ככה מצבה הנפשי לא טוב.

"מצפה לכם דרך ארוכה" אמרה אישה מבוגרת שישבה בצד השני של המסדרון.
"סליחה?!" אוריין אמרה לה בתקיפות.
"בעלי עבר תאונה דומה לפני קרוב לארבעים שנה" היא השיבה. "הוא נשאר חודשים בבית החולים ותהליך ההחלמה שלו לקח זמן."
"מקווה שיש לכם סלבנות" אמרה אותה אישה וחייכה קלות.
"את חוצפנית!" צעקה לעברה אוריין, ומנעתי ממנה ללכת לעבר האישה הזאת.
"מה נראה לה?!" היא אמרה לי בלחש ונעמדה מולי.
אוריין התחילה לבכות ואני רק החזקתי אותה חזק יותר כדי שלא תישבר לי.
פעם ראשונה שראיתי שלאוריין גם יש רגשות.
"יהיה בסדר" אמרתי לה והרגעתי אותה.
ניגבתי לאוריין את הדמעה שירדה לה לאורך הלחי ונהיה שקט מוחלט במסדרון.
התקרבתי אליה לאט לאט וראיתי שגם היא מתקרבת אליי.
תפסתי אותה בפניה והתחלתי לנשק אותה.
הכנסתי את ידי מתחת לחולצה שלה ותפסתי אותה בחזה שלה.
"לא עכשיו" היא נתתה לי מכה ביד.
"אנחנו צריכים להביא לפה את ספיר ולספר לה הכל."
"נכון" אמרתי לה והתבאסתי מעט.

************************************************************************************
בקושי הצלחתי לקום בבוקר, מזל שאוריין ואודי דפקו על הדלת כמו משוגעים.
"את לא נורמלית אנחנו כבר רבע שעה מחוץ לדלת" אוריין אמרה לי.
האמת שלא היה לי כוח לענות לה.
"הרופא יצא אלינו, יובל יצא מחדר הניתוח והוא כרגע בחדר ההתאוששות, את לא רוצה לראות אותו?"
קפצתי ואנרגיות חדשות מילאו אותי.
"ברור" עניתי להם.

כשנכנסתי לחדר שבו שכב יובל הייתי בהלם.
הוא שכב שם על מיטה ללא תזוזה, עם המון מכשירים מחוברים אליו והוא כולו עטוף בתחבושות. קשה לזהות שמדובר בו שם.
הרעש של המכשירים בתוך החדר שיגע אותי. רעש התקתוקים ומנגד השקט האנושי בפנים עשו לי רע.
"אנחנו מקווים שבקרוב הוא יחזור לנשום בכוחות עצמו" אמר לי הרופא בפנים.
בכיתי על יובל, שמתי על מיטה שלו את הראש שלי.
ניסיתי לתאר לעצמי מה עבר עליו בשניות האחרונות של לפני הפגיעה.
"הוא חשב עלייך" אודי אמר לי.
"בטוח שהוא חשב עלייך" חיזקה אותו אוריין, בזמן ששניהם מחזיקים ידיים מאחור ומנסים לנחם אותי.
לא הבנתי מה קורה פה.
"אתם…?" שאלתי את אוריין.
אוריין הספיקה רק לחייך ואודי אמר : "אהבה זה דבר מסתורי, אי אפשר לדעת לעולם במי תתאהב פתאום."
הדברים שאודי אמר חדרו לי ממש ללב. נזכרתי פתאום איך גם אני התאהבתי פתאום ביובל. הסכמתי שאהבה היא באמת דבר מסתורי.
"אני חושב שיש פה צורך לזמן איכות לבד" אמר אודי.
"נכון , נשאיר אתכם לבד" אמרה אוריין.
"התכוונתי אלינו" הסביר לה אודי. חייכתי לעצמי, כמה אודי לא משתנה.

נשארתי עם יובל לבד.
נזכרתי פתאום במה שאמא אמרה לי אז בחלום. כמה שאמא תמיד צודקת.
הסתכלתי על יובל. כמה הוא יפה וכמה הוא שקט.
כל מה ששמעתי זה את רעש התקתוק המרגיז הזה באוזן.
לפתע שמעתי שהרעש מתגבר, הצפצופים נעשים מהירים יותר ולא הבנתי מה קורה כאן.
שמעתי רעש של צעדים שמתקרב.
אלה היו חבורה של שלושה רופאים שנכנסו בריצה לחדר.
"את חייבת לצאת מהר מהחדר הזה" הם אמרו לי בבהלה והתחילו לטפל ביובל.