לחשן שלי

טולי 14/04/2016 737 צפיות אין תגובות

יום שישי הגיע, הוא בא בול בזמן.
בזמן לאהוב ולהפסיק להתגעגע. לקבל את השבת בדיוק כמו שהיא אמורה להיות.
במשך כל השבוע הייתי בבית, לבד בניגוד לפעמים הקודמת שהייתי פה, כשדניאל מילא את החלל שנראה מאוד ריק לי פתאום.
מי חשב שאני? אריאל הקטנה תתאהב במישהו שגדול ממנה בשלוש שנים, שתתאהב במישהו שהמידה שלו גדולה עליה וכך גם הסמכות שלו. מפקד.

***

"בוקר טוב המפקד," קראתי ביחד עם חברותיי ליחידה והצדעתי למפקד שהתקרב. מפקד חדש. קרוב לגילנו לפי מה שהבנתי ורווק. הדבר הראשון שביררו עליו זה אם הוא חתיך ורווק ולהפתעתנו גילינו שכן.
"דבר ראשון, זה המפקד. במקרי חירום בלבד תקראו לי דניאל, מקווה שלא יהיו מקרי חירום. אני לא אוהב שהטירונים שלי קוראים בשמי." הוא אמר בקול רם ונעמד מולי עם משקפיי השמש השחורות שלו. הוא היה גבוה, שחום, שיערו היה פרוע מעט, וחולצת מדי ב' שלו נחו עליו באופן מושלם. השרוולים היו מקופלים עד לזרועות והקעקוע בצבץ בעיני.
"רויטל," נערה נמוכה יותר, בהירת עור ושיער שחור אמרה בחיוך רגוע.
"ספיר ויש לי חבר." אמרה בחיוך שחצני שגרם לדניאל לחייך ולגלגל עיניים.
"אני רווק וטוב לי כך ספיר. תודה על המידע." אמר בחיוך שהרגיע אותה אך לא אותי.
"ואת מה איתך?" אמר והעיר אותי ממחשבותיי. מה עובר עלייך אריאל? את לא מכירה אותו, הוא המפקד שלך. תפסיקי!
"אני אריאל. נעים מאוד להכיר, המפקד." אמרתי והדגשתי את המילה האחרונה, בעיקר לעצמי.
"נעים להכיר, חיילת." אמר בחיוך וקרץ את עינו כלפיי, גלגלתי את עיניי וכך המשיך הסבב שמות עד לחיילת האחרונה.
"אוקיי, בנות, אני אנסה לזכור את כולכן. לאחר הסבב הארוך והמתיש הזה," דניאל החל לומר.
"מתיש, ארוך, כולה עשר בנות לזכור." אמרתי וירקתי זאת לכיוונו. הוא הביט בי במבט עצבני, אני מתחילה לחשוב שהוא יודע רק להיות עצבני ושוכח מזה לחייך או להינות, או פשוט לא להזעיף פנים כל הזמן.
"שמעתי זאת, אריאל. כמו שאמרתי לאחר הסבב הזה, נחזור לפיקוד ולנורמה שאתן תכירו במהלך השנה וחצי הקרובות. אז מעכשיו, פונים אליי אך ורק בהקשב המפקד, ובהצדעה. אם אחד משני אלה יהיו חסרים, אתעלם ממכן." אמר ואיים אפילו בטונו, אך שוב באופן מפתיע האיום היה מופנה כלפיי, כי אל שאר הבנות החיוך אכן שיחק את המשחק כראוי.
"זה הולך להיות השנה וחצי הכי מאושרים בחיי," מיררתי בשקט ואילו הנערה שלידי הניחה את ידה על כתפי והביטה בי בחיוך מרגיע, שנתן תקווה שיהיה בסדר, ולהפתעתי באמת האמנתי במבט שלה.

"אני לא מאמינה שאת איתי בחדר, חסר לך תהיי ממורמרת כמו במפקד שהיה לנו מקודם," הנערה עם החיוך המרגיע והתקווה אמרה והפנתה את הכרית נגדי.
"ספיר, נעים מאוד." האיום שהיה נשמע לשניה נעלם מקולה ואילו חיוך פשט על פניה.
"אריאל, נעים לי יותר." אמרתי וחייכתי אליה, הושטתי את ידי כדי ללחוץ את ידה אך במקום זאת היא משכה אותי לחיבוק. החיבוק שגרם לי להרגיש שאני מתמוטטת. מתמוטטת עוד לפני שהתחלתי להילחם בצבא. המפקד הקודם שלי, יורי, היה נוראי. קשה. זוועה. אך למרות זאת הוא היה נחמד וחייך אלינו, הוא היה עושה לנו שיחות מוטיבציה והיה מנסה לעודד אותנו ולא לוותר, להיות התומכות לחימה שהוא רוצה שנהיה, הכי טובות בכל הצבא.
אם באנו מורעלות לצבא עוד לפני שלבשנו מדים, לאחר השיחות עם יורי, המוטיבציה עלתה והרעל שהיה בנו התגבר. בניגוד לרוב הנערים שהיו איתנו בגדוד ובפלוגה, אנחנו מעולם לא היינו שבוזות או הראנו חולשה ועייפות, למרות ששינו מאוד את היחידות. לאחר פרישתו של יורי, החליטו להעביר את אנשים יחידות והחליטו לשנות את כל המסלולים, מצד אחד מבאס התרגלתי לשאר הבנות ביחידה שלי הקודמת ומצד שני הבנות שנמצאות איתי כרגע לא נראות גרועות כל כך, לפחות לא ספיר.

***

"כל כך הרבה קרה אז," אמרתי בשקט ולגמתי מהכוס שוקו החמה שהכנתי לפני רגע.
"כן אה? הכל השתגע בגללו." ספי אמרה והתיישבה לידי.
"מאיפה הגעת?" שאלתי והבטתי בה, היא התיישבה על הכיסא שעל ידי והביטה בי בעיניים גדולות ותמימות.
"מהבית, הכנסתי את המפתח אל הדלת, סובבתי אותו, הורדתי את הידית, פתחתי את הדלת ונכנסתי. מתוסבך אה?" היא שאלה בציניות והביטה בי בחיוך.
"בוקר טוב סיס," אמרתי והבטתי בנוף מהמרפסת בדיור כמו שספי עשתה. התיישבה על ידי עם הכוס קפה שלה.
"בוקר טוב אחות, איזה כיף שאנחנו שכנות." מלמלה בחיוך.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך