אהבה על הסוס עונה 2 פרק 6

"הם התחילו ללכת שמה מכות, והתקרבתי לשמה בניסיון להפריד ביניהם.. אני לא מאמינה שזה קרה!" אמרתי שדמעות בעיניי
"תמשיכי מיילי.. אל תדאגי" חייך אלי חיוך קטנטן ועוצר את דמעותיו..
"אביתר אני לא יודעת איך הגענו למצב הזה!" חיבקתי אותו והתחלתי לבכות
_______________________________________________________________________

יומיים לפני:
"עומר!! בבקשה תפסיק!" רצתי אליו כאשר ראיתי אותו הולך מכות עם יריב ושכולם מסביבם..
"מיילי את יודעת שזה מגיע לו! ועומר צריך לעשות את זה במיוחד אחרי עכשיו" ניצן אמר לי וחיבק אותי ועל הדרך ניקה את הדם משפתיו
"לא! אני לא מוכנה לזה!!!" אמרתי ורצתי אל שניהם.. "תפסיקו עם זה עכשיו!" צרחתי עליהם והחזקתי בעומר.. "אני מתחננת שתפסיקו!" אמרתי בוכה והחזקתי בידו
"אין מצב!! מיילי הוא צריך ללמוד לקח אחת ולתמיד!" צעק עלינו והתקדם ליריב שוב פעם מרים את ידו המשולבת לצורת אגרוף.. יריב הוציא מכיסו סכין, והתקדם גם הוא לכיוונו של עומר, שראיתי שהוא לא שם לב לזה.. רצתי לשמה חזרה להזיז את עומר, שייזהר ולא ייפגע ואז הרגשתי איך כל הזמן עובר באיטיות ולאט לאט הרגשתי כאב חד פוגע באזור בטני וחזי ונפלתי על הרצפה.. מתאמצת שלא לבכות בשביל שעומר לא ילחץ ולא יראה שקרה לי משהו..
"את בסדר??" עומר קפץ עלי ישר מנסה להזיז את ידי.. הנהנתי וחייכתי אליו, ניסיתי למצוא את החיוך הכי אמיתי שיכולתי להוציא מפי ומשפתיי… "מיילי יש על הסכין הזאת דם, איפה הוא פגע בך האידיוט הזה????!!!"
"הוא סתם שרט אותי על היד.. אבל הכל בסדר! אל תדאג חח לא קרה לי כלום" חייכתי אליו שוב ונישקתי אותו..
"טוב.. בואי הביתה" הרים אותי בשביל שאעמוד והתקדם לכיוון יריב בעצבים "ואתה!! אם תתקרב אליה עוד פעם אחת אתה נחשב לבנאדם מת! ואם אני אגלה שקרה לה משהו אני אמצא אותך ואטפל בך!!! _מובן???!" אמר בעצבים אבל משכתי אותו מיריב, לפני שזה ייגרר לעוד מכות..
"עומר בוא הביתה, הוא לא שווה את זה!" לקחתי אותו בשארית כוחותיי לאוטו בשביל להגיע למלון"
כל הדרך שתקתי, הוא דיבר ודיבר ודיבר ודיבר, אבל לא יכולתי להוציא מילה מפי
הורדתי את נעליי והוא עצר את האוטו בחניון והתחלנו ללכת לכיוון האוטו.
"אני יודע מה אני רוצה לעשות עכשיו.." אמר שראה אותי נגררת אחריו.. התקדם אלי והרים אותי על שתי ידיו שאני עדיין מחזיקה בבטני.
"עומר.. תוריד אותי" אמרתי בשקט ומחייכת אחרי שהוא הרים אותי והתחיל לרוץ… אבל התחיל לכאוב לי והתקפלתי.
הגענו לחדר והוא הוריד אותי על המיטה שלנו.. "את רוצה להתקלח?"
"כנס לפניי בובי, אני רוצה לנמנם טיפה" חייכתי אליו והוא הנהן…
"אני אכנס.. אבל לפני זה, תורידי את יידך! עכשיו!!" צעק עליי
"למה?"
"אני רוצה לראות מה קרה לך! את לא יכולה להגיד לי שיש לך רק שריטה! פשוט לא" התקרב אלי וניסה להזיז את ידי, אבל לא נתתי לו.. "מיילי בבקשה! אני מתחנן! אני דואג לך.." ירדה לו דמעה קטנה שהוא מיד מחה אותה מלחיו והורדתי את ידי.. החולצה הלבנה שלי נהפכה לאדומה באזור היד ואפילו קצת יותר.. הוא הרים לי את החולצה והוריד אותה ישר ורץ לכיוון השירותים וחזר עם מגבת רטובה עם מים.
"שימי את זה על הבטן עד שנגיע!!" אמר וישר הרים אותי לקח מפתח ורץ לכיוון האוטו..
"עומר אני בסדר.. זה כלום, זאת רק שריטה."
"גם אם זאת שריטה וגם אם לא! מיילי הולכים לבדוק את זה עכשיו!" אמר וכבר הגענו לאוטו הוא חגר אותי ויצא לדרך..
אחרי רבע שעה הגענו לבית החולים קפלן והתחלתי להחוויר ואחרי שניה הכל נהיה שחור!
______________________________________________________________________

נקודת מבט של עומר:
"מיילי! מיילי! אל תעשי לי את זה.. תתעוררי בבקשה, הגענו כבר לבית חולים" צעקתי אליה וניערתי אותה אבל כלום לא עזר.. היא לא התעוררה..נישקתי קצת את שפתיה הרמתי אותה ורצתי אל המזכירות! "אני חייב רופא במהירות!! בבקשה זה מקרה חירום" אמרתי והדמעות כבר יורדות לי
"תיכנס לחדר מספר 143… הרופא מחכה לך שמה.. תמשיך עם המסדרון ובסופו תפנה ימינה, דלת ראשונה משמאל" הנהנתי והתחלתי לרוץ וכאשר הגעתי לחדר הנחתי אותה על המיטה והרמתי את חולצתה.. "תעזור לה.. ניסו לאנוס אותה שוב ואז מצאתי את אותו אחד והרבצתי לו והוא הוציא סכין לדקור אותי והיא באה להרחיק אותי משמה וספגה את הסכין במקומי… אני מתחנן תעשה הכל בשביל שתהיה בסדר!"
"צא מפה עכשיו! אני אעשה כל מה שאוכל בשביל לעזור לה.. הכל יהיה בסדר!" חייך אלי והעיף אותי מהחדר כאשר שמעתי קריאה לשלוש אחיות ועגלת החייאה לחדר מספר 143, והכנת חדר ניתוח מספר 1..
התחלתי לבכות שוב.. "מיילי אל תעשי לי את זה! אני מתחנן אל תלכי לי.. אני כל כך מצטער אני הייתי אמור להיות שם עכשיו, לא את!"
אחרי רבע שעה הוציאו אותה עם סדין לבן עליה, כאשר עיניה עצומות, כל כך שלווה והתחילו ללכת עם מיטתה לכיוון חדרי הניתוח… "דוקטור מה קרה לה??! היא בסדר??! זאת אישתי לעתיד, תעזור לי בבקשה ותענה לי!" אמרתי ולא הצלחתי להירגע..
"אני לא יודע.. שאני אדע אני אודיע לך, עכשיו אתה רק מעכב אותי" התחיל לרוץ ואני רצתי אחריו עד שנסגרה הדלת על פניי..
התקשרתי ישר אל אביתר ואחרי צלצול אחד הוא ענה..
"אביתר" אמרתי בוכה..
"עומר?? מה קרה?!"
"אביתר אני בבית חולים" אמרתי והרגשתי איך הדמעות עולות לי שוב
"מה קרה???! מה בית חולים פתאום??!"
"אני.. מיילי ניסתה לעצור והיא… היא נדקרה.. ועכשיו היא בחדר ניתוח" הדמעות כבר ירדו, הן בוגדות בי כל פעם מחדש! במקום להיות חזק בשבילי ובשבילה.. אני לא מצליח להחזיק את עצמי
"עומר איפה אתם??! אני בא עכשיו!" צעק ופתאום שמעתי מישהי מעבר לקו..
"בייבי מה קרה?!"
"כלום… שני תחזרי לישון.. עומר אתה יכול להסביר לי איפה אתם עכשיו??! באיזה בית חולים?"
"אני בבית חולים קפלן… אביתר תבוא לבד! אני צריך אותך!"
"אני בא עכשיו.. אני לוקח את האופנוע שלך ובא" אמר וניתק ישר.
אחרי חמש דקות הרופא יצר.. "אני מצטער.." אמר והייתי בשוק, לא יכול להיות שהיא מתה..
"אני הצלחתי להציל אותה, אבל היא נכנסה לקומה, היא יכולה לקום מחר, מחרתיים ואפילו עוד חודש או חודשיים.. היא נפגעה מהסכין האיזור הכבד והריאות, זה גרם לה להלם ובגלל זה היא התעלפה, היא הגיעה אלינו במצב שאי אפשר לעשות כלום, אבל עשינו כל מה שיכולנו"
"מתי אני יכול לראות אותה?"
"עוד שעה או שעתיים, שהיא תצא מחדר ההתאוששו>!"
"אתה לא שומע מה אני אומר לך??! אני בעלה לעתיד! ואני רוצה לראות אותה!" צעקתי עליו, למרות ששיקרתי לא יכולתי לעמוד בזה יותר
"אני לא יכול.."
"אני מתחנן בבקשה! אני חייב להיכנס אליה אפילו למספר דקות, בבקשה" ירדה לי עוד דמעה והוא הנהן..
"בוא אחריי" הוביל אותי אליה, היא שכבה במיטה, כל כך שלבה ויפהפייה.. התקרבתי אליה והרופא יצא..
התיישבתי על הכיסא מחזיק בידה ולא משחרר "אני כל כך מצטער, לא את היית אמורה להיות במצב הזה אלא אני! לא מגיע לך לסבול ככה מיילי, בבקשה תתעוררי!" חיבקתי אותה, ונישקתי את ידה ובכיתי, אבל היא לא הגיבה רק עצמה את עינייה וישנה. "איך החלטת פתאום עכשיו להירדם לי לכל כך הרבה זמן! מיילי בבקשה אני מתחנן תתעוררי כבר! תתעוררי במהירות" אמרתי וישבתי לידה מחכה ומחכה עד שנרדמתי.