אהבה שאינה תלויה בדבר – פרק 1 –

"כמה זה עולה?" שאלתי בהתרגשות את המוכר בחנות התחפושות.
המוכר הסתכל לרגע במסיכה שנחה לה בין שתי ידיי, וענה "50 שקלים.".
בשביל המסיכה הזו הייתי מוכנה לשלם את המחיר, למרות שידעתי שאצטרך לצמצם הוצאות בשבוע הבא. אולי אפילו בחודש הבא. אבל זו הייתה המסיכה המדהימה ביותר שראיתי בחיי! זו הייתה מסיכה לעיניים, מקושטת בצבעי טורקיז ושחור רכים כל כך, מנצנצת בדיוק במידה.
כשמדדתי אותה בחנות, כבר ממש יכולתי לדמיין את הרגע בו אגיע לנשף ואראה כמו נסיכה מהאגדות. חבל רק שעוד לא מצאתי שמלה.
"את משלמת או מה?" שאל אותי המוכר והעיר אותי מהפנטזיות. "כ..כן" עניתי בביישנות ושילמתי במהירות.
הייתי צריכה לעבור למכולת בדרך לאחוזה, כי היום בערב היו אמורים להגיע אורחים מיוחדים במיוחד. שמעתי שאחד הגברים המיוחסים והנחשבים בפריז אמור להגיע. שמעתי שהוא נאה מאוד בין היתר…
וכשאני אומרת בין היתר אני מתכוונת שהוא שונה מכולם. מספרים שהוא ניחן באדיבות ונתינה. אבל די. אסור לי לחשוב על דברים כאלה. אני הרי בסך הכל מנהלת משק הבית של האחוזה. וככה זה נשמע אפילו טוב. האמת לאמיתה היא שאני בסך הכל משרתת.
אחרי שהמשפחה שלי כולה הלכה ממני לעד לעולם שכולו טוב, והכפר שלי נסחף בגשם זלעפות, נאלצתי לברוח ולהציל את עצמי. כנראה שהייתי כל כך עייפה שפשוט נרדמתי באמצע שום מקום. יומיים לאחר מכן מצאתי את עצמי באחוזה. ככל הנראה המשטרה מצאה אותי, ובאחוזה בדיוק נזקקו למשרתת. ג'ורג'יה – הבוסית שלי, וגבירת הבית – היא אשתו הטרייה של קצין במשטרה. עכשיו הבנתם איך הכל מסתדר?
הייתי צריכה לחזור למציאות ולכן זירזתי את הקניות ושבתי לאחוזה. הבית היה ריק – ככל הנראה ג'ורג'יה הלכה לסלון היופי יחד עם העוזרת האישית שלה על מנת להתארגן לאירוע. ולי? את האמת שלי לא ממש היה אכפת מזה. הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו היה הנשף שהיה עתיד להתקיים בעוד כשבוע וחצי. תמיד חלמתי להגיע לאירועים מהסוג הזה, אך בשל מצבי הכלכלי שמעולם לא היה טוב, לא יכולתי להרשות לעצמי אפילו לחלום על זה!
ועכשיו? עכשיו אני סוף סוף מרגישה איך למרות הכל, גם אני מקבלת את ההזדמנות לחוות זאת. ההרגשה חייבת להיות קסומה…. שוב קמתי מהחלומות וחזרתי להכנות.

~~~~~~~~

"אוי לא" מלמלתי מתוך שינה כששמעתי את הצליל של השעון המעורר.
חשבתי שאצליח לישון טוב לפחות שעתיים, אבל זה עבר כל כך מהר. כך או כך, ידעתי שאני חייבת לקום והתחלתי להתארגן. הסתכלתי על עצמי במראה. יש לי מראה כל כך רגיל. אפילו סתמי.
שיער ערמוני, עיני שקד בצבע דבש, אני לא גבוהה במיוחד, האמת היא שאני די נמוכה…
סתמית – כמו שאמרתי.
לא יכולתי להרשות לעצמי להמשיך לעמוד מול המראה ולהרהר במראה הנוראי שלי, הייתי חייבת להיכנס להתקלח ולהתארגן מהר לפגישה המתקרבת. בכל זאת, אני עוד צריכה לעשות פינישים אחרונים בארגון האחוזה.
תכננתי להיכנס להתקלח, אבל שמעתי את המים זורמים מהחדר הצמוד אליי – מהחדר של ג'ורג'יה – ולכן הבנתי שאני צריכה לחכות כדי שתסיים, אחרת….. אחרת אני אצטרך לשמוע הרצאה ארוכה מאוד על – למה אסור לי להתקלח בזמן שהיא מתקלחת, וכמובן, איך לא, לחזור על ספר החוקים של האחוזה.
במילה אחת – מתיש. לפעמים כל כך מתיש לגור באחוזה. לפעמים זה לא מה שחלמתי. מה שתמיד רציתי שיהיה לי. לפחות יש לי את המקום הסודי שלי – המקום שאני יכולה ללכת אליו כשאני רוצה להיות לבד, ואני יודעת שאף אחד לא יגיע לשם – האורווה. יש לנו שם סוסים מדהימים. לפעמים אני מרגישה שהם היחידים שמבינים אותי.
ירדתי במדרגות ויצאתי מהיציאה האחורית. תכננתי להיכנס לתא של מג'יק – הסוס האהוב עליי – סוס לבן יפהפה – פשוט מדהים, אבל הבחנתי בדמות לא מזוהה שנמצאת בתא שלו.
התהלכתי באיטיות לאורך הגדר המקיפה את האורווה על מנת לראות יותר טוב את הדמות.
ראיתי גבר, נאה במיוחד, שחום, שרירי. לא הסגנון שלי.
כנראה עמדתי שם די הרבה זמן כי פתאום שמתי לב שהוא מסתכל עליי. וואו. איזה עיניים מדהימות יש לו.
"ואת…?" שאל אותי, כאילו האחוזה שייכת לו.
"זה מה שאני צריכה לשאול אותך." עניתי בעוקצנות.
חיוך צדדי עלה על שפתיו, חושף שיניים לבנות ויפות.
"משהו מצחיק?" שאלתי והתקרבתי למג'יק לראות שהוא לא עשה לו כלום.
"למרות שאין לך חוש הומור את דווקא די משעשעת" אמר וגיחך.
אפשר להגיד עליי הרבה דברים, ואחד מהם? יש לי פתיל קצר מאוד. אני לא אוהבת שצוחקים עליי.
"אתה מתכוון להגיד מי אתה?" שאלתי בכעס. אין לי כוח או זמן למשחקי אגו.
אוי! זמן! שכחתי לגמרי!
רציתי להסתובב ולרוץ לכיוון האחוזה אבל כנראה שהסתובבתי מהר מדי ו….. כן. נפלתי על לא פחות מאשר האחוריים שלי.
הרגשתי איך אדמומיות משתלטת על לחיי, והדבר היחידי שרציתי היה לקבור את עצמי מתחת לאדמה.
הוא החל לצחוק בצחוק חלש, שהפך לצחוק מתגלגל ורועש במיוחד.
התעצבנתי כל כך, שקמתי במהירות על רגליי ולפני שהוא שם לב דרכתי לו על הרגל.
"היי, למה זה היה?" שאל בכאב בעוד הוא מחזיק את רגלו עליה דרכתי.
"להראות לך שעליי – לא צוחקים".