אהבה שאינה תלויה בדבר – פרק 3 –

הסתובבתי וראיתי את לא אחר מאשר הזר שפגשתי באורווה.
"לא הספיק לך להציק לי פעם אחת היום?"

~~~~~~~~~~~

"להפריע?" שאל אותי הזר במבט מלא פליאה.
"כן, להפריע" עניתי בעצבנות יתרה. "לידיעתך," המשכתי, "אני לא אתן לשום דבר להרוס לי את היום הזה אז אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, מבחינתי – אתה לא קיים!".
ראיתי איך חיוך עולה בין שפתיו של קווין. תמיד הוא צוחק עליי כשאני מתנהגת לאנשים בתקיפות מכיוון שהוא – לעומת רוב האנשים הסובבים אותי – מכיר אותי באמת, ויודע שמתחת לכל חומות ההגנה שבניתי מסביבי כל השנים – מסתתרת לה נשמה אבודה, נפש רגישה שלא מצליחה לסמוך על אנשים.
"טוב," התחיל קווין לומר, "נראה לי שאני אפרוש להכין את סידורי הפרחים. קייט, את תסתדרי?" שאל אותי בקריצה.
האיש הזר, שלא הבין את מצב העניינים ביני לבין קווין, לא יכל לפספס את הכוונה בקולו של קווין והחל לצחוק. שוב הוא צוחק?!
קווין יצא מהדלת האחורית שבמטבח והשאיר אותנו לבד.
הסתובבתי בחדות אל האיש הזר ושאלתי אותו "מה אתה רוצה ממני?".
הוא החל להתקרב אליי בצעדים איטיים ומדודים, עד אשר עמד מאחוריי ולחש אל תוך אוזני הימנית "אדם. קוראים לי אדם. ומה אני רוצה ממך? בינתיים את זו שהגיעה אליי ולא להיפך. אז אולי את, חמודה, תגידי לי מה את רוצה ממני?" שאל בחיוך ערמומי.
הוא רוצה לשחק איתי משחקים? גם אני יודעת לשחק.
התחלתי גם אני להתהלך מסביבו בצעדים איטיים, ורק כאשר עמדתי מאחורי לחשתי לאוזנו, "קייט. אני קייט. ותאמין לי שאתה הבן אדם האחרון שאני ארצה ממנו משהו.".
הרגשתי טוב – הצלחתי להשאיר אותו מופתע מתשובתי. התכוונתי לצאת מהמטבח ולהשאיר אותו שם, אבל לא יכול להיות שמשהו ילך לי כל כך טוב ואז לא יקרה לי משהו רע. הסתובבתי לאחור אבל נתקעתי בעציץ שנח לו לרגליי ופשוט נפלתי. שוב!
אדם צחק כל כך חזק, שחשבתי שכל האחוזה שומעת את צחוקו!
התרוממתי במהירות, יצאתי מדלת המטבח ולפני שעליתי במדרגות הסתובבתי אליו וצעקתי "אתה יכול לצחוק כמה שאתה רוצה, אבל צוחק מי שצוחק אחרון!".
מבחינתי זו הייתה הזמנה למלחמה.

~~~~~~~

נשארה עוד חצי שעה עד שהאורחים יגיעו, מה שאומר שיש לי רק חצי שעה להתארגן.
את האמת? אפילו את החצי שעה הזאת לא הייתי צריכה מכיוון שאין לי הרבה מה לעשות.
בסך הכל לשים את המדים הרגילים שלי בתור "המלצרית של הערב", ו……..זהו. אני מוכנה.
התכוונתי להתחיל להתלבש כששמעתי דפיקות בדלת.
"קייט," אמרה לי ג'ורג'יה בקול ענייני, "כמו שאמרתי לך, האירוע היום הוא חשוב ביותר. עוד לא היה לנו אירוע מהסוג הזה ולכן…" אמרה ועצרה לרגע להתבונן בגופי מכף רגל ועד ראש. "לכן היום נעשה איתך משהו דרמטי יותר. מיד יגיע הספר שלי, והוא יסדר לך את השיער ויאפר אותך. תנצלי את זה חמודה שלי, זה לא יקרה לעיתים קרובות."
לאחר שנייה צעד לחדרי גבר שחום, גבוה מאוד, ככל נראה הספר והמאפר המדובר.
"ג'ו" אמרה לו ג'ורג'יה בחמידות מעושה ונשקה לו על שתי לחייו, "מה שלומך? אתה מוכן לפרוייקט שלך?" שאלה אותו ועיניה נישאו אליי.
אני פרוייקט?!
כעת גם ג'ו הביט בעיניים בוחנות ואמר "וואו ג'ורג'יה, אם היית אומרת לי שזה המצב…..".
"ג'ו", ג'ורג'יה קטעה את דבריו, "אני סומכת עליך", אמרה ויצאה מחדרי.
"טוב," החל לומר לי, "שנתחיל?".

~~~~~~~

"מושלמת!" צעק ג'ו ברחבי חדר האמבטיה שלי וצהל משמחה.
"חמדתי," החל לומר, "את נראית מדהימה, אני מציע לך ללכת למראה."
התרוממתי בזהירות מהכיסא עליו ישבתי, מרגישה איך האיפור שעל פניי מכביד עליי בחמישה קילו לפחות. נעמדתי מול המראה והסתכלתי.
לא יכולתי לתאר במילים את כל המחשבות שעברו לי בראש באותה השנייה.
חוץ מהמדים הלא-מיוחדים-במיוחד שלבשתי באותו הרגע, לא יכולתי לתאר את עצמי נראית אחרת ביום ההולדת ה-16 שלי!
דמעות עמדו בעיניי. הסתובבתי אל ג'ו ואפילו לא יכולתי לבטא את תודתי במילים אז רק הזזתי את השפתיים כך שהוא יבין מה אני רוצה להגיד לו – 'תודה'.
זהו. הרגע הגיע. יכולתי לשמוע את הלימוזינה הראשונה נכנסת בשערי האחוזה ומיהרתי לרדת במדרגות ולהמתין בפתח הבית.
שמעתי צעדים מאחוריי וכשהסתובבתי ראיתי אל מולי את לא אחר מאשר אדם, עומד מטרים ספורים ממני, כך שיכולתי להרגיש את נשימותיו על פניי.
"את נראית… מדהים" לחש לי.
הרגשתי איך רטט עמוק עובר בגופי ולחיי מאדימות מהבושה.
כשהבין שהביך אותי החל לגחך – כהרגלו, וחזר למקום ממנו בא, לא לפני ששב על צעדיו ואמר לי בקריצה "אחרי האירוע את מוזמנת לבוא לאורווה".