אהבה שאינה תלויה בדבר – פרק 5 –

כשהתיישבתי עבר לי בראש לרגע אדם, שהזמין אותי לבוא אליו לאורווה אחרי האירוע.
טוב נו…. הוא יבין.

~~~~~~~~~~~~

"את האמת," התחלתי להגיד לניק, "אני מודה שאהבתי את האיחור שלך… זה מראה שלא ממש אכפת לך מה יגידו עליך..".
ראיתי איך חיוך עלה על שפתיו למשמע דבריי, והוא אמר "את האמת, אני מודה שאהבתי את התעוזה שלך להטיף לי על האיחור." אמר לי בגיחוך.
הרגשתי איך אני נהיית אדומה והרגשתי שאני חייבת להתנצל. "כן, אני מצטערת בקשר לזה… הייתי בטוחה שיהיה לך נהג, והחלטתי שאין סיבה לא לצעוק עליו קצת." עניתי וצחקתי.
הרגשתי איתו מאוד משוחררת. כאילו אני במקום הטבעי שלי. במקום בו אני רוצה להיות…
"אבל אם כבר מדברים, למה איחרת בצורה כזו? אם אפשר לשאול כמובן….".
"בטח שאפשר לשאול," ענה לי בחיוך אבל בעיניו ראיתי עצב. "חברה שלי החליטה לעזוב אותי בגלל שמצבי הכלכלי לא במיטבו…. פתאום הבנתי שכל מה שעניין אותה זה הכסף שלי. יכול להיות שהייתי קצת תמים.. אולי לא רציתי לראות זאת, אבל בלב? תמיד ידעתי.. טוב, מה כבר אפשר לאהוב בי חוץ מהכסף?" שאל בעצב.
"אתה לא שואל ברצינות…" עניתי בהפתעה.
"רק הכרת אותי לפני מספר דקות, וברגע שהבנת שיש לי יום הולדת היום מיד הזמנת אותי לחגוג, למרות שצעקתי עליך מקודם בצורה בוטה. אני לא ממש מכירה אותך, אבל הרושם שהשארת לי הוא שאתה בחור מקסים, ואני בטוחה שיום אחד אתה תמצא מישהי שתראה זאת בך." עניתי לו בכנות.
ככל הנראה הצלחתי לרגש אותו. הוא לקח את ידו השמאלית והניח אותה על ידיי שהיו על ברכיי.
זה הביך אותי מעט, אבל החלטתי לשתוק בגלל מצבו המעורער.
"לאן אנחנו נוסעים בכלל?" שאלתי פתאום כשהבנתי שאין לי מושג לאן פנינו מועדות.
"אנחנו נוסעים למקום האהוב עליי." ענה בחשאיות.
הוא נסע בתוך רחובות אפלוליים ולבסוף נכנס לרחוב חד-סיטרי וחנה בצד הכביש.
"זה המקום האהוב עליך?" שאלתי בחשש גלוי. "הוא קצת…. מפחיד."
ניק צחק בקול ואמר לי "חכי בסבלנות."
הוא יצא מהמכונית ומיד ניגד לפתוח לי את הדלת. נכנסתי אחריו לבניין שחנינו לידו והתחלנו לעלות במדרגות. כשהגענו לקומה האחרונה ניק ניגש לסולם שנשען על אחד הקירות והחל לטפס עליו.
"אתה לא רציני נכון?" שאלתי ברצינות.
"אם לא תעזי לעשות דברים מוזרים את אף פעם לא תיחשפי לכל היופי שבעולם.. קדימה, תטפסי כבר!"
טוב, יכול להיות שהוא צודק.
טיפסתי אחריו והוא עזר לי לעלות. הרגשתי רוח חזקה, ופתאום הבנתי – אנחנו על גג הבניין.
"וואו." לא יכולתי להתאפק מלהראות את התפעלותי.
"נכון שזה מדהים?" שאל.
"ממש מדהים." עניתי בכנות.
כעת הבטתי אל תוך עיניו כשאמרתי "תודה. אף פעם לא חגגתי את ימי ההולדת שלי. אין לי מילים להודות לך."
הוא התקרב אליי קצת, בעוד הוא מלטף את כתפי. לא ידעתי איך להגיב, אך הרגשתי איך בגופי עבר רעד. אף פעם לא התרגשתי כל כך מלהיות קרובה למישהו.
כשפניו היו ממש מטרים ספורים מפניי, ושפתיו כאילו נגעו-לא נגעו בשפתיי, הוא קירב את שפתיו אל אוזני ולחש "וזוהי רק ההתחלה".