אולי זה הגורל- חלק ב'

"נראה שאת בסדר" הרופא סיים לבדוק אותי ורמז לי להוריד את החולצה שהיתה מורמת עד חזי. "אולי רק קצת בהלם, פשוט תנוחי קצת וזה יעבור" סיים את דבריו וכתב משהו במחברת שלו. הנהנתי וקמתי מהכיסא "תודה" מלמלתי ויצאתי מהחדר.
עשיתי את דרכי לחדר ההמתנה והתישבתי על אחד הכיסאות המרופדים הכחולים. נאנחתי בשקט, הוא עדיין לא יצא מהניתוח. פשפשתי בכסי מכנסי, ושלפתי את הפלאפון שלו ממנו. בהייתי במסך המרוסק. 'כדי שאודיע למישהו שהוא פה' חשבתי. נכנסתי רשימת השיחות האחרונות שלו וצילצלתי למספר בראש הרשימה. "יאבוסאיו?" קול גבר נשמע מצידו השני של הקו אומר הלו בקוריאנית.
"אניונג האסיו" אמרתי שלום בחשש, ניסיתי למצוא את המילים הנכונות בקוריאנית אך שהבנתי שאין טעם עברתי לאנגלית "אני מתקשרת בשם בעל הטלפון הזה…" מלמלתי "הוא נקלע לתאונת דרכים"… "מה?" קול הגבר עלה במספר אוקטבות מההלם. הסברתי לו בקיצור מה קרה ונתתי לו את שם בית החולים. "רגע, איך קוראים לך?" הוא שאל רגע לפני שניתק. "אליי. אליי ניטון" "הבנתי" הוא ענה ואז השתררה דממה. הוא ניתק.
"משפחה או חברים של לי ג'וּן ?" אחות בלבוש לבן עמדה בכניסה לחדר ההמתנה . "כן אני…" קמתי ממקומי והתקרבתי אלייה. לי ג'ון… השם הדהד בראשי.
היא הובילה אותי דרך מסדרון לבן מוקף דלתות שמובילות לחדרי מטופלים. "הוא הרגע התעורר" היא אמרה ופתחה לי את הדלת , הנהנת וקדתי לה קידה קטנה. היא השיבה באותה נימה וסגרה את הדלת מאחורי. התקדמתי לאט לעבר המיטה, מרגישה את ליבי דופק בקצב מואץ.
"מי שם?" הוא שאל בזמן שסובב את ראשו, פולט אנקת כאב תוך כדי.
"אמ.. אני לא יודעת אם אתה זוכר אותי, אני אליי" גמגמתי ,ובכול זאת מעלה חיוך קטן למראהו. הוא לא נראה רע כול כך. רגלו היה חבושה, ותחת שמיכתו שהיתה חצי על הרצפה בצבצה תחבושת שהקיפה את בטנו. פניו כמעט ולא נפגעו חוץ מהאזור ליד הגבה השמאלית שלו שהיתה קצת נפוחה ופלסטר לבן הודבק עלייה. 'הוא היה בסדר' חשבתי בהקלה.
"את זו שהצילה אותי…" אמר שהתישבתי על הכיסא לצידו.
הנהנתי בבישנות. "אני מניחה שאני חייב לך תודה " שפתו העליונה התעקלה למאין חצי חיוך. "אין צורך.. באמת…" ניסיתי להסוות את הרעד בקולי.
"אין צורך…" הוא פלט צחוק קטן "את מצילה חיים של בן אדם ואומרת שאין צורך לומר תודה? "
"טוב… זאת אומרת…" מלמלתי, לא יכולתי לשחרר את הלחץ בחזי ולנשום לרווחה.
"את בסדר?" הוא הסתכל עליי מופתע ומודעג בו זמנית.
"כן… זה כלום…" ניסיתי להירגע ולקחת נשימה עמוקה.
"את בטוחה? בדקו אותך?"
"כן. הרופא אמר שזה רק הלם… זה יעבור" אך הלם לא היה הדבר שגרם ללחץ הזה. זו היתה הפעם הראשונה שניהלנו שיחה רצינית. מעבר ל-'מה תרצה להזמין'.
"או… מזל…" נאנח וניסה להתרומם לישיבה. "תשכב! אסור לך להתאמץ יותר מידי" אמרתי ובעדינות השכבתי אותו בחזרה. "אני לא נכה את יודעת, רק קצת חבול. אני יכול לשבת…" מלמל אך לא נלחם בי וחזר לשכיבה. לקחתי את השמכה שהיתה חצי על הרצפה וכיסיתי אותו, לא מפנה את מבטי עליו, מפחד שאם אראה את עיניו לחיי עלולות להיצבע אדום. חזרתי לכיסאי.
הוא עקב בעניו אחרי כול תנועה שלי, הרגשתי כאילו עיניו חודרות לתוכי ומבטו חוקר אותי.
"את נראת לי מוכרת את יודעת?….איך אמרת שקוראים לך?" שאל מסוקרן.
"אליי. אלי ניטון"
"אליי ניטון.."הוא מלמל את שמי. "מאיפה את מוכרת לי אליי ניטון?" אימץ את מוחו להיזכר.
"למען האמת…" לחשתי. הוא הפנה את מבטו אלי מחכה לתשובה.
"למען האמת.."אמרתי שוב, ביתר ביטחון "אני מלצרית במסעדה, ויצא לי לשרת אותך כבר כמה פעמים"
"אעא! נכון!" הוא הרים את ידו והצביע עליי עם גבות מורמות. "במסעדה המסורתית הזו מרכז סיאול!" אמר כאילו כדי לוודא, למרות שכבר ידע את התשובה.
"כן זו המסעדה" אישרתי את דבריו בהנהון.
"ואוו המסעדה שלכם באמת מציעה שירות מלא אעא?" צחק
"כן, רק אל תשכח לזרוק מילה טובה לבוס שלי ולהזמין חברים! שירותי מזון והצלה בכול מקום ובכול שעה" דיברתי כאילו יצאתי מתוך פסומת וחיוכי התרחב.
"כמובן! אני צריך להשאיר לך טיפ גדול עכשיו אעא?"
"בקוריאה לא משאירים טיפים אדוני" דיברתי בקול רשמי "מצד אחד זה נהדר לכולם, חוץ מלמלצריות אני חושבת" צחקתי.
"כן…אני גם לא כול כך רגיל לזה עדין. חזרתי לקוריאה מאמריקה לפני שנה וחצי בערך."
אמריקה? פתאום קלטתי שכול השיחה מהרגע הראשון התנהלה באנגלית.
"אני הגעתי לפה לפני שנה בערך גם כן, מניו יורק"
"באמת? מאיפה?"
"ברוקלין"
"באמת? אני מקווינז, אנחנו ממש שכנים אעא?" צחק "את עוקבת אחריי או משהו?"
"מה? אתה רומז שאני סטוקרית? אם כול הכבוד אבל רק פעמיים תפסו אותי יושבת על עץ מול בית של בחור וסורקת את הדירה שלו עם משקפת!"
"דווקא על עץ? זה לא נוח, מניסיון. עדיף כבר לשבת על ספסל בגינה עם עיתון שיש שני חורים מנוקבים לעניין. זה לא מחשיד בכלל" הוא אמר כאילו באמת מערער בדברים.
צחקתי "יש לך ניסיון רב בזה אעא?"
"לא כמו לך זה בטוח" הוא צחק ופתאום החל להשתעל. הגשתי לו מהר כוס מים שהיתה על השידה ליד המיטה. "תודה" חייך אליי אחרי שלגם מן המים.
חייכתי בחזרה.
"ג'ון!!" דלת החדר נפתחה ובחור צעיר נכנס בסערה לחדר.
"יא! מין היוק! מה קרה?" לי ג'ון הסתכל אל הבחור המום.
"מה קרה?" הבחור- מין היוק- הסתכל על חברו במבט בוחן "אתה באמת צריך לשאול *היונג?"
ג'ון הסתכל על עצמו, על רגלו החבושה וידיו החבולות.
"אעא כן.. זה.." אמר ואני לא יכלתי שלא לפלטו צחקוק. הוא העיף בי מבט משועשע, לאומתו מין היוק הסתכל עליי במבט זועם.
"זה מצחיק אותך?" שאל אותי בבוטות.
"לא! בכלל לא! זה פשוט.." ניסיתי להגן על עצמי
"פשוט מה?! אעא?!" הוא התקרב עליי ותפס בזרועי בכוח "מי את בכלל? מה את עושה פה?". פלטתי אנקה בשל הכאב העז בזרועי.
"מין היוק עזוב אותה מייד!" ג'ון הרים את קולו, "היא הבחורה שהצילה אותי. מה את עושה פה בכלל?"
" היא הצילה אותך? אז את אליי ניטון?" הוא פנה לג'ון "היא התקשרה אליי, סיפרה לי מה קרה."
"וככה אתה מודה לה?" ג'ון הסתכל עליו במבט כאוס. מין היוק שיחרר את זרועי והסתכל על ג'ון.
"איך זה קרה?" נאנח והתישב לצד מיטתו.
"אני אשאיר אתכם לבד" אמרתי משפשפת את זרועי הדועבת.
"לא תישארי" ג'ון הסתכל עלי.
"ג'ון לא עדיף שנישאר לבד? נדבר בנינו..בפרטיות" הוא העיף בי מבט מעוצבן.
הסתכלתי על ג'ון בהתנצלות ובפניתי ללכת אך ידו תפסה את זרועי, לא בכאב אלא בעדינות. הוא פלטה אנקה כאב עזה ואני הסתובבתי במהירות "לי ג'ון שיי! אתה בסדר?" הוא היה שכוב על צידו, תומך בגופו בזרועו החופשיה. מיד תפסתי בעדינות בכתפיו והשכבתי אותו בחזרה. "תישארי" אמר שוב. הנהנתי וחזרתי למקומי בכיסא.
"אז מה קרה?" מין היוק שוב שאל מתעלם מנוכחותי.
"אחרי שסיימנו לדבר באתי לחצות את הכביש, כניראה עליתי עליו מהר מידי ברגע שהרמזור התחלף והמכונית לא הספיקה לעצור." הוא נאנח
"כמה פעמים אמרתי לך לחכות קצת לפני שאתה חוצה את הכביש?" מין היוק אמר בקול חנוק.
"יותר מידי. אבל אתה מכיר אותי. אני לא מקשיב."הוא חייך בהתנצלות
"כן. אני מכיר אותך" מין היוק נאנח שוב באכזבה.