אז אולי בכל זאת יש בך משו

שעות שלמות מנסה להבין מה רוצה לפרוק, עם הידיים על המקלדת יושבת ובוררת מילים.
מקלידה מילה ומוחקת, לוקחת נשימה ומתאפסת. מתחילה מחדש ושוב מוחקת.
לא קל לכתוב על רגש לא ברור,לא קל לי להעביר את רגשותיי כלפיך בצורה ברורה ומעניינת.
רגש לפעמים חזק מדי בכדי שנוכל להבין אותו.
סערת רגשות שלא משאירים הרבה מקום לפתרון קל, ואם בכלל. האמת השלמה כבר בטח נמצאת בתוכי, וכמובן שאני כמו ילדה קטנה וטיפשה מתקשה למצוא אותה.
לא באמת מצליחה להבין מי מהם נמצא כעט בלב, או אם ה-הוא עוד בכלל אוהב.
אבל אתה…
אתה נגעת לי בלב.
היחיד שלא התבייש לומר "אותך אני אוהב".
היחיד שלא פחד להיחשף.
הבחור הראשון שהצליח לאהוב אותי, הספיק רק מבט אחד מעינייך כדי לשנות את כל מה שידעתי, אלו העיניים היפות שמשכו אותי והשפתיים הרכות שכישפו אותי והמגע החמים שגרם להרגיש בטוחה.
החיבוק, כל כך הרבה משמעות.
חום גופך המתפשט לאיטו, עוצמת שלוש המילים שלחשת באוזניי לא נשכחת עוד.
כבר סיכמתי שאני לא מרגישה כלפיך את אותם הרגשות שאתה מרגיש כלפיי, וכבר סיכמתי שאוהבת מישהו אחר, אחד שמתאים לי יותר, והוא בדיוק כל מה שרציתי ואפילו יותר.
באמת שלא יודעת למה אני בכלל חושבת עלייך, למה אני מבזבזת את זמני על כתיבת הקטע הזה.
אז אולי… אולי אני כמו כולן, נמשכת לבחורים מהסוג שלך.
כאלה שמרוכזים רק בעצמם, וזה בסדר יעבור הלילה ולא אחשוב עליך עוד, אשב עם החברות שלי ואצחק עליך מהצד, ואיך פתאום הפכת לבדיחה בעיניי, יפה מבחוץ וריק מבפנים.
הם אומרים שיש לי לב שחור, קר וסגור, ילדה חסרת רגשות שלא מבינה בכלל על איזה אוצר היא מוותרת.
זאת שעד היום לא הייתה מוכנה להתאהב באיש רק תקופות קצרות וסתמיות של קראש טיפשי בהם לא באמת קרו דברים.
אבל איכשהו פתאום אתה נראה לי מוזר.
הבחור הראשון שקרה איתו איזה משהו ולא אומרת "חבל".
האור כבה וחושך בחדר, מתחת לשמיכה קוברת את הראש בתוך בובת דוב גדולה.
וקר לי קר לי כל כך, ונזכרת איך הורדת את חולצתך כדי לחמם אותי, אף בחור לא עשה זאת עבורי.
וברגעים האלו אוחז בי געגוע.
רוצה אותך קרוב.
רוצה שתהיה איתי כאן מתחת לשמיכה, רוצה להריח את הריח הנעים שלך רוצה שהוא ידבק לי לחולצה. רוצה שתחבק אותי חיבוק ארוך ושקט שתנשק אותי עכשיו והטעם את טעם שפתייך המתוק.
ושתגיד לי שתגיד לי רק עוד פעם אחת מה מצאת בי שאי באף אחת.