אידרה

16/08/2013 689 צפיות אין תגובות

אידרה

אני יודע לחתוך במקצועיות לקרדה.

הציפורניים שלי גזוזות עד מתחת לעורי. ככה חינכו אותי בשביל שאראה נקי. כוסס ציפורניים. בן 39. נמוך קומה. שמנמן, העיניים שלי שחורות גדולות .

אני לא אהבתי ללמוד. הייתי חולם בשיעורים ולא הכרתי צורה של אות.
אמא שלי אמרה לי שיש לי ידי זהב אבל אני לא-יוצלח. הייתה שולחת אותי לקניות בשווקים. כך גם גיליתי את שוק הכרמל.

אני מסתכל מהצד על כל האנשים. מכיר ויודע כל אחד מתי מגיע וכמה זמן הוא מחכה. אני לא אוהב שאנשים מזמינים דג וממשיכים בקניותיהם. רוצה שיעצרו ויסתכלו עלי – מלאכת האומן. וההצגה הגדולה שלי מחייבת קהל.
אני יודע שאני כמו להטוטן. הקהל עומד סביבי ומסתכל על תנועותיי הגמישות, ישרות ומדויקות.
כל אחד מחכה לדגו בסבלנות. איש אינו ממהר. העיניים נעוצות בסכין והיא כמו יש לה חיים משלה. מבריקה, עובדת בזריזות בקווים מדויקים. חותכת, מנקה.

אני יודע שבכפר שלי בזים לי על מלאכתי. אבל כאן אני מלך לרגע.

אני ערבי, נשוי עם שני ילדים. ישן בחנות כל השבוע. בסופי שבוע חוזר לכפר שלי.
אין לי רשיון שהייה. תמיד עסוק בלברוח.

החיים בשוק מתנהלים לפי שעות היום והלילה. הסחורה מגיעה מוקדם בארבע בבוקר.
כשהמשאית מגיעה אני פורק את הסחורה , זיתים, גבינה צהובה, דגים. מכין את הדוכן, מניח עליו פלסטיק שקוף, קעריות מפלסטיק בצד ולידן המכסים. מחדד את הסכינים.
אחר כך מגיעים הלקוחות עד סוף היום. כשהלקוח האחרון עוזב או שהסחורה נגמרת מתחיל שלב הניקוי.
משאיות זבל מגיעות ואוספות את כל הזבל שנאגר בשוק כל היום.ולאחריה יש סידור וניקוי.

לאבא שלי היו סכינים חדים בכדי לחתוך עור. אבי היה סנדלר. עכשיו אני כמוהו. הסכינים הם שלי ושלי בלבד ולאיש, כולל בעל הדוכן, אין כל בעלות עליהם.

בצד יש לי חבית קטנה. לשם אני זורק את הראשים שחתכתי וכך אני יודע בכמה דגים טיפלתי ומהי עמלתי להיום.

אני עובד בריכוז רב. למרות שאני אוהב לדבר על פוליטיקה, פה בעבודה איני דיבורים.
מתחת לדוכן שלי יש חשיש או מריחאונה. כל הזמן מעשן סמים קלים לחילופין, מעשן סיגריות תוצרת חוץ ומדי פעם מעשן את ההן שהכנתי וגלגלתי ומונחות מתחת לדוכן.

התשלום מתבצע אצל בעל הדוכן. איש לא משאיר לי טיפ. זה שוק פה.

פעם, באחד מימי שישי פספסתי את הטרמפ לכפר אבל לא כל כך הצטערתי כי בלילה באות לכאן בחורות ואנחנו צוחקים ועושים חיים.

את אשתי הכרתי במאהל הבדואי, יהודיה, ברחה מביתה ונטמעה בכפר. שיער פשתן, גוף נערי, שפתיים עבות ועיניים חלולות.. לא בוכה, לא שמחה, לא מחייכת, שותקת רק מסתכלת ורואה כמו מכשפה.

השייח הביא אותה לכפר. הוא רצה להתחתן איתה , ייעד אותה לעצמו כאשתו השלישית אבל נסוג לאור איומיי שתי נשותיו שתנטושנה אותו.

לימים החליטו נכבדי הכפר כי היא תינשא לי, לחסר המקצוע והלא מוצלח,
החליטו, לקחתי .
כך הפכה הנערה לאשתי, מטפלת בתינוקות, בעיזים ושאר ענייני ניקיון.

קיבלתי אישה שותקת. אילמת. אישה ללא עקבות. ללא עבר. איש לא חיפשה, לא דאג לה והיא הרגישה שהכפר הערבי הוא מפלטה.
.
קניתי לה צעיף בשוק, בניתי לנו אוהל וכך עברנו לגור ביחד. בלילות הייתה מתרחקת ממני. לא יכלה לסבול את ריח הדגים, בימים היתה עסוקה בגידול ילדיה, ואהבה לשבת שעות בכניסה לאוהל ולהתבונן.

בשוק הייתי מדריך את הקליינטים , משכנעם לרכוש סכין כזו מיוחדת כמו שיש לי, וכך מרוויח עוד כמה פרוטות.

בלילה, לאט לאט נכנס השקט לשוק. מי שנשאר ללון מסדר את מצעו, מתקלח ונח, אוכל, משחק קלפים.
השאר הולכים לביתם.

אז מגיעות הנשים. שותות קפה עם הגברים שנותרו, אוירה שמחה, שתיה חריפה, פיצוחים.
היו גם סיפורי אהבה שהתפתחו. כולנו שותפים לסיפור. בבוקר הסיפור עובר בין הדוכנים מפה לאוזן.

אני לא אוהב להחליף נשים. לאבא שלי היו שתי נשים והוא שנא את האשה האחרת וכשמתה שמח.
לי יש – אין לי את האחת בבית אך יש לי או יותר נכון הייתה לי אחת בשוק
.
היא הייתה מגיעה לעת ערב, מדיפה ריחות של בושם זול, ציפורניים מטופחות, שמלת מיני . אני מכניסה לחנות , משכיבה על מיטתי שעשויה מערימת שקים, שוכב איתה, מכין לה מתנות כמו דג כבוש, גבינה צהובה, פיתה טרייה ואחר כך היא חוזרת לביתה.

אני לא יודע פרטים עליה.

משלא הגיעה יום אחד לשוק חיכיתי לה שעות , לא הלכתי לישון.
שבעה ימים חיכיתי ושבעה לא הגיעה וביום השמיני באה ללא כל הסבר, נכנסה לחנות נשכבה בשקט על יצועי וחיבקה אותי.

אני לא מכיר חיבוק כזה חזק, איש לא חיבק אותי קודם לכן, איש לא נשק אותי כך והיא כמו אמרה לי קח אותי איתך. אל תעזוב.

ביום שישי חזרתי מבולבל לכפר עם מתנות לילדיי ומטפחת ראש לאשתי.

טעמה של הנשיקה והחיבוק לא עזבו אותי והייתי שוכב במיטתי, לא נע. חיכיתי כבר ליום ראשון שיגיע.

ביום ראשון הקדמתי להגיע לשוק וחיכיתי לערב. היא לא הגיעה. ביום שני חיכיתי לערב והיא לא הגיעה.
לא הבנתי. לא ידעתי. לא אכלתי.רק חיכיתי.

אחרי שבוע באה לבקר אותי. שותקת ועצובה. לא שאלתי דבר. רק שמחתי שבאה. חיבקתי, נישקתי אותה.
אמרה לי "אני חולה , הולכת למות. אל תתעצב. חבק אותי."

באו ליו דמעות.. עמדתי ובכיתי והיא ליטפה אותי וגם בכתה. ככה הייתי תמיד כילד, כשהתאכזבתי הייתי בוכה כמו באותה הפעם שמצאתי את הצב שלי מת.

בדוכנים בשוק התחילו ללחש כי זאת שאיתי גוססת.

הייתי עובד והסכין בגדה בי , הייתי נחתך ונפצע כל הזמן. האנשים כבר לא התקבצו לראות את ההצגה.

שקעתי בה ביגונה.

היא לא הגיעה עוד לערימת השקים.

הייתי הולך לאורך השוק לחפשה הלוך ושוב. ולא ידעתי אם חיה היא או שמא מתה..

ויום אחד לא חזרתי לעבודה שכבתי באוהל ולא רציתי לקום.

ידעתי שהלכה.

ידעתי שנגמר


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך