איימי (סיפור על וואן דיירקשן) פרק ב': ציוצים ונשיקות

#מנקודת מבטה של איימי

נישקתי את נייל, הוא מנשק כל-כך טוב. הבטתי בעיניו ואז בשקיעה, משעינה את ראשי על כתפו.
הוא ליטף את שיערי וחיבק אותי, אומר לי שהוא אוהב אותי שוב ושוב. חייכתי.
"איימי, איימי, איימי!" לפתע שמעתי קול, למשמעו התמונה התערפלה.
"איימי, את צריכה להתעורר" קול נמוך יותר אמר. לפתע מצאתי את עצמי מכוסה בשמיכת בית-החולים, מוקפת בחמישיית הבנים.
"איימי?" נייל שאל, דואג.
שפשפתי את עיניי וקמתי לישיבה, "בוקר טוב גם לכם" אמרתי.
"בוקר טוב" כולם אמרו ביחד.
"אז היום את חוזרת הביתה, איך ההרגשה?" ליאם שאל, מחייך אליי.
"אני לא חוזרת הביתה, אני הולכת לגור אתכם, ובדרך-כלל אני גרה במגורי המשרתים" אמרתי.
"ומעכשיו תגורי במגורינו" הארי אמר בקולו הנמוך והאיטי, "יהיה בסדר".
"כן, יהיה בסדר, אני אהיה שם בכל מקרה" נייל הביט בי. אוי לא, הוא ראה את הציוץ שלי, איזה בושות. חייכתי במבוכה והוא חייך חזרה.
"נכנסתי לחדר שלך במגורי המשרתים והבאתי לך בגדים, בחרתי אותם במיוחד בשבילך" הארי אמר.
הוא נכנס לחדרי? לחדרי הוא נכנס! אם עדיין לא הסברתי את זה, קירות החדר שלי מלאים בפוסטרים- שלהם, של נייל (עם סימני נשיקות עליו), מיטתי מכוסה במצעים שלהם ועוד דברים מאוד מביכים.
לא, זה לא ייתכן, למה!.
"רק אתה נכנסת לשם?" הסתכלתי להארי בעיניים.
"כן" הוא צחק, לא הבין למה אני כל-כך לחוצה, "תלבשי את זה, טוב?".
"טוב" חייכתי, קמתי וידיי מוכנות להוריד את החולצה, "אכפת לכם?".
"אה, כן כן…" מלמלו כולם ויצאו חוץ מאחד, שכבר אפשר לנחש מי. חייך אליי והרהר במחשבות.
"נייל?" שאלתי, מבחינה בו ועוזבת את החולצה.
"אהה כן… אני יוצא" מלמל לעצמו בחיוך ויצא.
התפשטתי ולבשתי את הבגדים של הארי.

#מנקודת מבטו של נייל

יצאתי מהחדר שלה כדי שהיא תוכל להתלבש, למרות שהייתי שמח להישאר. היא הנערה היחידה שגרמה לי להרגיש ככה מבלי להגיד כלום, רק מבטה חודר לעיניי וכל גופי קופא.
חיכיתי עם הבנים מחוץ לחדר, על ספסל בית-החולים.
ליאם דפק על הדלת:" איימי, את יוצאת?".
"אני לא בטוחה לגבי זה, הארי בחר לי בגדים יותר מידי… טוב, אני פשוט אצא ותראו" היא אמרה בקולה המתוק. היא יצאה מהחדר וכל הבנים שרקו.
חצאית קצרה ושחורה שהגיעה לה עד חצי הירך וגופיה לבנה, ואם זה לא גרם ללבי לפעום מספיק חזק, היא לבדה נעלי עקב שחורות. בחיי, כמה שהיא יפה. אפילו בחלוק בית-החולים היא הייתה יפהפייה, ועכשיו כשהיא לבודה בבגדים רגילים… כמה שהיא יפה.
"הארי, אחלה סטייל!" לואי אמר.
"סטיילס, אחלה סטיילס" הוא אמר, מצחקק.
"זה קצת קצר מידי בשבילי, אתם לא חושבים? ונעלי-העקב? אתה לא רציני הארי" היא התלבטה.
"את צוחקת עלינו נכון? זה נראה מצוין" כולם התחילו להגיד.
"ובכן, אני חושב שזה די מדהים! עכשיו את נראית בת 17" אמרתי, לא רציתי להעליב אותה שאולי היא נראית מבוגרת, היא נראתה מושלמת, פשוט מדהימה.
"אתה חושב?" היא חייכה.
"כן" נאנחתי, כל הבנים הסתכלו עליי במבט חשוד, "אני חושב".
"טוב, אז הולכים?".
"כן, בואו. מחכה לנו המכונית".
"המכונית?" התעניינתי.
"כן, המכונית. את תראי" זאיין אמר וסידר את שיערו מול מראה קטנה.
הלכנו, יצאנו מבית-החולים.

#מנקודת מבטה של איימי

כל-כך טוב לצאת שוב, לנשום אוויר צח. לפתע נעצרתי, המכונית הכי גדולה שראיתי מימיי נעמדה לפניי.
לימוזינה שחורה וארוכה חיכתה לנו, נכנסנו כולנו וצחקנו.
"אז איימי, רואה עולם שוב מה?" הארי אמר, "רואה משהו שמוצא-חן בעינייך?".
ידעתי, הוא ראה את הפוסטרים, ראה את סימני הנשיקות ויותר מכל- הוא יודע עכשיו. הוא מה שנקרא "שומר סוד". צחקתי כאילו אני לא יודעת על מה הוא מדבר.
"הארי, למה אתה מתכוון?" נייל שאל, כל-כך נחמד שהוא מתעניין במה שמוצא-חן בעיניי.
"כלום כלום, נראה לי שאיימי הבינה".
"אוקיי" כולם הרימו גבה.
"אז וואן דיירקשן…" התחלתי להגיד אך לא היה לי המשך.
"אז איימי…" לואי אמר, מצחקק.
"מה הולכים לעשות עכשיו?".
"קודם כל ללכת הביתה, ואז אולי נעשה מסיבה מה אתם אומרים?" זאיין אמר.
"אני אתקשר לאלינור ולפרי" ליאם אמר.
"ומה עם דניאל?" שאלתי, ליאם נהיה מובך.
"הם נפרדו" זאיין לחש באוזני.
"אני מצטערת, לא ידעתי" ניסיתי לעודד אותו באיזו שהיא צורה.
"זה בסדר, לא ידעת" ניסה לחייך.
"אז מסיבה אמרתם?".
"כן למה לא? אפשר לעשות מסיבת בריכה ולהזמין אנשים" לואי וליאם סיכמו ביניהם.
"ואל תשכחו את הכיבוד" נייל וזאיין אמרו.