אין חוקים באהבה פרק 6

חזרנו הביתה, בדיוק בזמן המתאים. מיהרתי לחדר שלי ונעלתי את הדלת מאחורי. הבטן שלי התהפכה ופשוט נשכבתי במיטה ללא הצלחה להירדם.. מרסיה! אני חייבת לדבר עם מריסה! מריסה היא החברה הכי מדהימה שיש! אנחנו מכירות מאז שאני זוכרת את עצמי. היא הילדה הכי היפראקטיבית שאני מכירה וכל הזמן יש לה מה להגיד בכל נושא או דיון, אבל בסופו של דבר, היא -תמיד- צודקת. אני מעריצה אותה מכף רגל עד ראש. בנוסף לכל התכונות המדהימות שלה, היא ילדה מהממת. יש לה שיער חום ארוך שלא נגמר והוא כל הזמן זוהר כאילו יצא עכשיו מפירסומת של שמפו לשיער. העיניים שלה עצומות ובולטות בצבע דבש בהירות והריסים שלה מגיעים עד לגבות, היא תמיד מחייכת, אפילו שאין סיבה לחייך.
אין אחד שאני סומכת עליו יותר ממנה – אנחנו מספרות ה כ ל אחת לשנייה ואני פשוט חייבת לספר לה. אני חייבת לשמוע את דעתה. אחד הדברים שחשובים לי ביותר זה הדעה של מריסה.

הוצאתי את הפלאפון שלי 'אני חייבת לדבר איתך' סימסתי לה. מיד אחרי כמה דקות הפלאפון שלי רטט

'מחר בבוקר אני אצלך' היא החזירה לי תשובה. עכשיו אני יכולה להיות רגועה יותר, למרות שידעתי שהלילה אני לא אזכה לישון הרבה. לפחות יידעתי אותה שיש לי משהו להגיד.. אני חייבת לשחרר את כל הסוד הזה למישהו.

נשכבתי על המיטה וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה ליאם… אולי הייתי קצת קשה איתו מדי… מה אם הוא לא מספר לי כדי לשמור אותי ממשהו… אולי זה משהו שעדיף לי לא לדעת.
אני כבר לא יודעת מה לחשוב. מצד אחד אני כן כועסת, ואני באמת לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עליו עכשיו. אבל יותר מכל דבר עכשיו אני רוצה לראות אותו, להרגיש אותו, והראש שלי פשוט בבלאגן אחד גדול!

הנסיונות להירדם היו כושלים, התעוררתי בכל חצי שעה… אבל בזמן שישנתי, כל מה שראיתי בראש זה את הנשיקה שלנו, שוב ושוב חוזרת לי בראש כמו תקליט, עושה לי צמרמורת בגוף כשאני רואה בראש איך הוא החזיק אותי, קירב אותי אליו.

קמתי במחמש לפנות בוקר, לא הצלחתי להכריח את עצמי להירדם יותר. ציחצחתי שיניים, לא התלבשתי ולא הסתרקתי, פשוט עשיתי גולגול של מישהי שהרגע קמה – מה שנכון.
ירדתי למטה בשקט, כולם עוד ישנו. לא היה לי תאבון. הלכתי ישר לסלון ונשכבתי על הספה.
זהדלקי את הטלוויזיה והחלשתי אותה כמעט עד הסוף. זיפזפתי בין הערוצים עם השלט.
עשיתי הכל בשקט, פחדתי להעיר מישהו ואחר כך הוא יבוא לדבר איתי וירצה הסברים למה קמתי כל כך מוקדם. או יותר נכון – על מה נאי וליאם דיברנו אתמול בלילה.

ראיתי כמה סרטים בטלוויזיה עד ששמעתי מישהו יורד במדרגות. הסתכלתי על השעון וכבר היה תשע ועשרה. זה היה ג'ייק, הוא נכנס לאט לסלון ונשען על קורת הדלת בכניסה. הוא הסתכל עלי ונראה מרוכז.

"איך את?" הוא שאל אותי בשקט

עשיתי את עצמי לא מבינה על מה הוא מדבר. עשיתי את עצמי בסדר.
"בסדר גמור, למה?" אמרתי בתמימות

"למה..? אולי כי יצאת אתמול בבהלה מהמסעדה כשאמרתי לך שטיילור וליאם חזרו וישר אחרייך ליאם יצא ופתאום אחרי זה היה לך כל כך דחוף לחזור הביתה… זה לא נראה לי כל כך בסדר…" הוא אמר והרים גבה וחיכה שאני אהיה הגיונית.

סגרתי את הטלוויזיה ולקחתי כמה נשימות הנחה, העברתי אליו את המבט.
"מה אתה רוצה לדעת?" אמרתי בלי אכפתיות או כוונה

הוא הוציא נשימה והתיישב ליידי, הרגשתי איך הוא מסתכל עלי כשהסתכלתי על הריצפה, פחדתי להסתכל לו בעיינים, שיידע שאני משקרת ובעצם אני כל כך עייפה מלחשוב כל הלילה.

"אני רוצה לדעת על מה דיברתם" הוא אמר בשקט ולאט.

כבר ידעתי את הבקשה שהוא יבקש מראש- ידעתי מה הוא עומד לשאול, וגם את התשובה לה.

"אני יודעת.. אני מצטערת, אבל אני לא אגיד לך כלום… אם אתה רוצה אתה יכול לשאול את ליאם" אמרתי ובדיוק צלצול שהיה בדלת הציל אותי מהשיחה הזאת.קמתי לפתוח את הדלת והשארתי את ג'ייק לשבת שם לבד.
פתחתי את הדלת ומאחוריה היה האדם שהכי שמחתי לראות עכשיו.

"אלה!!" מריסה צעקה לי ונתנה לי חיבוק גדול.

חיבקתי אותה בחזרה "מריסה, את חייבת לעזור לי" אמרתי לה בשקט ושברתי את החיבוק שהיה לנו לאט.

"אני כבר מתה לדעת מה קרה, אל תדאגי אני אעזור לך. לא משנה מה אלה.. אני פה" היא עודדה אותי וחייכה אלי. היא באמת תמיד גורמת לי להרגיש טוב יותר.

"בואי" אמרתי לה ולקחתי לה את היד גררתי אותה לחדר שלי.

"היי ג'ייק!" היא אמרה לו תוך כדי שגגרתי אותה ועברנו בדרך ליד הסלון.

נכנסנו לחדר שלי וסגרתי את הדלת מאחורי.
בהתחלה זה היה לי קצת קשה לספר לה, לא ידעתי מה להגיד קודם.. אם להגיד שאני מרגישה אליו משהו או שאני בכלל לא מרגישה כי אני לא יודעת מה אני אמורה להרגיש!
אבל אחרי כמה זמן של שתיקה מצאתי את המילים, סיפרתי לה כל חלק וחלק ממה שקרה. כל רגע, כל מגע, כל הרגשה. כל מה שחוויתי בחופשה הזאת. הרגשתי שחרור, אבל בעיקר פחדתי מהתגובה שתהיה לה.

"ידעתי!!"היא צעקה לי וחייכה.

ההאא? מה? מה היא ידעה, על מה לעזאזל היא מדברת

"מה..?" שאלתי בבלבול

"זה היה כזה ברור אלה, כולם יכלו לראות שתהיו ביחד" היא אמרה ופתחה עיינים גדולות מאושר אלי.

"מה?? כולם ידעו מה? על מה את מדברת אנחנו כמו אחים, לא הייתה ביננו מחשבה כזאת אפילו לשנייה אחת!" אמרתי לה בלחץ.

"אלה …. אלוהים, את כזאת תמימה. באמת לא שמת לב לאיך שהוא בוחן אותך? אף פעם??" היא שאלה מופתעת.

"מה? על מה את מדברת מריסה… הוא לא בוחן אותי… נראלי… מה, הוא כן..?" שאלתי וניסיתי להגיע לתשובה שאני אוכל להאמין בה.

היא רק הנהנה וחייכה אלי חיוך ענק וממזרי.

"באמת…? מתי הפעם הראשונה שהבחנת בזה?" שאלתי מבולבלת לגמרי, אבל אני לא יכולה שלא להאמין למריסה.. היא תמיד צודקת והיא אף פעם לא אומרת סתם.

"מלפני שנה לפחות…" היא אמרה בשקט וחייכה אל התמימות שלי.

מההההה? שנה?! אין מצב! אין מצב בעולם!

"אין מצב מריסה, תשכחי מזה. חוץ מזה אנחנו גם בכלל לא ביחד. כמו שאמרתי לך אני לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עליו ובטח שאין לי כוחות להתעסק עם טיילור" אמרתי לה וניסיתי כמה שיותר להבהיר ולחדד שאני וליאם לא ביחד.

"אני מבינה אלה… זאת בחירה שלך, אבל אני חושבת שלכל אחד מגיעה הזדמנות, ולא נתת לו אחת… אפילו לא בשביל להסביר לך" היא אמרה בשקט.
אולי היא צודקת… אוחחח ברור שהיא צודקת! היא תמיד צודקת!
באמת לא נתתי לו הזדמנות להסבירץ וזה לא הוגן.

"אני מניחה שאת צודקת… אעעאא את תמיד צודקת! אני שונאת את זה!…
אני אדבר איתו, אבל לא עכשיו.. אני צריכה קצת זמן" אמרתי לה והיא פשוט חייכה אלי, כהסכמה.

עבר שבוע ולא ראיתי את ליאם, ניסיתי להתחמק ממנו, עוד לא הרגשתי מוכנה מספיק לדבר איתו או לראות אותו. כששמעתי את ג'ייק מסמין אותו בטלאפון אלינו ישר ברחתי מהבית כדי שאני לא אצטרך להיתקל בו.
אבל באותו יום שבת קמתי בבוקר מהמש שסינוורה אותי, ראיתי בשעון שהיה 9:30 בבוקר. קמתי צחצחתי שיניים, התלבשתי הסתרקתי, הרגשתי שהיום לא בא לי להזניח את עצמי, כל החופש הזה אני בבטלה רצינית… ירדתי למטה ונזכרתי ששכחתי את הפלאפון שלי בסלון, כנראה שראיתי טלוויזיה השארתי אותו שם לפני שעליתי לישון.
ירדתי לאט במדרגות ושמעתי רעש מהסלון, רעש של משחק כדורגל. הצצתי בשקט ולאט ממאחורי המשקוף של הדלת. שיט! אלה היו ליאם וג'ייק, שיחקו בסוני במשחק כדורגל.
אלוהים למה דווקא ליאם! למה דווקא עכשיו! אוקיי אלה.. את פשוט תכנסי מהר, תקחי את הפלאפון שלך ותלכי מהר למטבח. לפני שנכנסתי הצצתי שוב כדי לחפש את הפלאפון שלי ע םהעיניים כדי לא להתקע שם בחיפושים יותר מדי.. שם ליידו…
הסתכלתי על השולחן ושם הפלאפון היה, פתאום שמעתי את ג'ייק צועק "שיט!!" וליאם קפץ משמחה, כנראה הוא הכניס לו גול, תמיד ליאם נמצח את ג'ייק בזה. ראיתי את הגומות היפות שלו שחייכו אלי, החיוך היפה מאוזן לאוזן שלו. ראיתי את העיניים היפות שלו נפתחות מאושר.
אוחחח די אלה!! די לחשוב עליו ככה..! פשוט תתרכזי בזה שהוא החבר הכי טוב של אח שלך, תתרכזי בזה שהוא כמו אח בשבילך, אוףף איזה אח.. ברור שיש לי רגשות אליו…. פשוט תתרכזי בזה שיש דברים שהוא לא מספר לך, תתרכזי בזה שהוא אולי עכשיו עם טיילור… כן בדיוק, אני לא יכולה לסמוך עליו ועוד לא מוכנה לדבר איתו… אוקיי אני מוכנה להיכנס.

נכנסתי לאט לסלון, הרגשתי את ליאם מסתכל עלי, למרות שראיתי שהוא ניסה שלא.
"בוקר טוב" ג'ייק אמר לי אבל התעלמתי, התרכזתי בלקחת את הפלאפון שלי והתחפף משם כמה שיותר מהר. לקחתי אותו במהירות והלכתי משם. המבט שלי הועבר לשנייה מהירה לליאם, העיניים שלו לכדו אותי וראיתי את הכאב שבתוכן.. זה גרם ללב שלי לצבוט… מיהרתי רק לצאת משם.

הלכתי במהירות למבטח.. הכל בסדר אליסון.. עשית את זה. נהייתי רעבה ולקחתי קורנפלקס מהמזווה וחלב מהמקרר, הוצאתי קערה ומזגתי את שניהם לבפנים. התיישבתי על השולחן שממול האי והתחלתי לאכול. לפני שסיימתי שמעתי את המקרר מאחורי נפתח והלב שלי קפץ מהבהלה. ראיתי את ליאם חולף ליידי עם בקבוק מיץ ביד, הוא עמד מאחורי האי מימולי והוציא כוס תוך כדי שהעביר אלי מבטים חטופים מדי פעם.

"מצטער לא התכוונתי להבהיל אותך… בתאבון" הוא אמר לי תוך כדי שמזג את המיץ לתוך הכוס.

"בדיוק סיימתי" אמרתי ממש בשקט ובלחץ, לקחתי את הקערה והתקדמתי לכיור שהיה מאחורי ליאם.
כשהכנסתי את הקערה לכיור הרגשתי את הכתף שלי מתחכחת בשלו, זה עשה לי צמרמורת כי זה גרם לי להרגיש כמעט כמו באותו הלילה, איך שהוא הצמיד אותי אל הקיר, הדרך שבה הוא הרגיש אותי ונגע בי. מיהרתי לשים א תהקערה בכיור וללכת משם.

מאז עברו שלושה חודשים. לא דיברתי איתו, התרחקתי ממנו, כמעט ולא היו לנו רגעים של דיבור כמו באותו היום. לא היה יום אחד שלא חשבתי עליו… עלינו…