אין חוקים באהבה פרק 9

עברו כמה ימים, עברו שבועיים, חודש, חמישה חודשים, שנתיים. עברו שנתיים שלמות מאז הפרידה ממנו, כל חג, כל אירוע רק קוויתי לראות את אותו אחד שלא בא, בהיתי בדלת כמו טיפשה ורק חיכיתי שהוא יפתיע. אף אחד לא הזכיר אותו בגללי, לא משפחה, לא חברים, לא שכנים… אף אחד.
מאותו יום לא שמעתי או הזכרתי את השם שלו. ניסיתי להמשיך האלה, אפילו שכנעתי את עצמי שאני כבר לא זוכרת מיהו. אבל זה היה פשוט שקר, כל יום שעבר חשבתי עליו, כל לילה חלמתי עליו, כל אחד שיצאתי איתו מאז הזכיר לי אותו בכל צורה ודרך. אולי נראתי בסדר מבחוץ, לא רציתי שידאגו לי, אבל מבפנים הייתי גמורה. שבוע אחרי שהוא עזב טיילור עזבה אחריו, ואף אחד לא שמע ממנה מאז.

עכשיו אני בת 18, שנה אחרונה שלי בתיכון. אני עוד שורת על קשר עם החברים שלי, עם מריסה שאיתה אני לעולם לא אפסיק להיות בקשר ועם זאק שתמיד יהיה שם בשבילי, אפילו וניסינו לחזור להיות ביחד כמה פעמים אבל זה לא עבד, הוא יודע שעוד יש לי רגשות לאחר.

"אלה את באה?? אני מאחרת לעבודה!" אח שלי צעק לי מלמטה. ג'ייק מסיע אותי כל בוקר לבית הספר, זה בדרך לעבודה שלו. כן ג'ייק כבר בן 20 ויש לו עבודה בחנות הדיסקים הכי טובה בצפון קרולינה.
ירדתי מהר למטה, לקחתי את התיק שלי ונכנסתי לאוטו ששם הוא כבר חיכה לי, התיישבתי במושב שליידו.
"למה לא תרימי עוד קצת ת המכנסיים זה נמוך מדי" הוא אמר בציניות ואני גילגלתי עיניים. "זה עולה בגלל שאני יושב ג'ייק.. תפסיק לדאוג אני כבר ילדה גדולה, אני יכולה לדאוג לעצמי" אמרתי.
מאז אותו צהוריים שלפני שנתיים, שההוא עזב לאימונים לצבא, ג'ייק דואג לי יותר מתמיד, כאילו הוא מרגיש אשם. אני אוהבת שהוא מנסה להיות אח טוב אבל לפעמים אני רוצה להרוג אותו על זה.
ג'ייק עצר את המכונית ליד הבצפר שלי "ביי, תמסרי למריסה ד"ש" הוא חייך אלי. ג'ייק מת על מריסה, היא תמיד מצחיקה אותו, למרות שאת זאק לעומתה הוא שונא, אף אחד לא יודע למה, הוא תמיד שנא אותו אבל לא ידעתי למה. חייכתי אליו וסגרתי את דלת המכונית.
ניפגשתי עם מריסה וזאק בקפיטריה אחרי השעתיים הראשונות, אכלנו ודיברנו, כרגיל כמו כל יום. למדנו כל היום למבחנים לבגרויות, כל הזמן אנחנו לומדים לבגרויות האלה, אני כבר מתה לגמור עם זה.
בסוף יום הלימודים מריסה לקחה אותי הביתה, ההורים שלה קנו לה מכונית, זה לא פייר אני מתחננת כבר שנה להורים שלי שייקנו לי גם…
יצאתי מהמכונית שעמדה מול הבית שלי, ניפרדתי ממריסה ונכנסתי בשקט הביתה. כשנכנסתי שמעתי לחשושים מהסלון, התקרבתי לאט לפתח הסלון ונשארתי שקטה, ראיתי את אמא שלי אבא שלי וג'ייק יושבים ומתלחששים.

"אז.. נחליט שפשוט נלך, בלי המון בעיות ולא נספר לה, עדיף לה פשוט לא לדעת" אמא שלי אמרה בשקט ובדיוק נעמדתי באמצע הסלון. "לא תספרו מה?" שאלתי ולא הנבתי במי או במה מדובר.
הם כולם נבהלו והסתכלו עלי במהירות, אמא שלי נראתה מודאגת ואבא שלי נראה מעוצבן. וג'ייק… לא באמת הבנתי מה הוא מביע…

"ליאם מתגייס לצבא מחר ואנחנו הולכים להיפרד ממנו בבסיס" אבא שלי מהר מאוד הפיל עלי את השם שלו, השם שלא שמעתי או הזכרתי שנתיים שלמות. הלב שלי דפק כל כך חזק ולא יכולתי לזוז, רק בהיתי בתיקרה מרוב שחשבתי עמוק, השם שלו התחקחך לי באוזניים וזה צרם לי בלב…

"ג'ון?!?!" אמא שלי התעצבנה על אבא שלי.
"לא! זה לא פייר לעשות לה את זה. מגיע לה לדעת ולבחור בעצמה אם הוא רוצה לבוא או לא!" אבא שלי התעקש בעצבים.
ליאם מתגייס… ידעתי שהיום הזה יגיע אבל לא רציתי לחשוב עליו לעולם. זה היה ברור שהוא ייתקבל! זה ליאם! הוא בנוי להיות מפקד שם!

"אני באה" אמרתי בשקט בין כל הוויכוחים והצעקות שהיו בינהם, אמרתי את שתי המילים האלה מבלי לחשוב פעמיים. הייתי חייבת לראות אותו לפני שהוא עוזב לצבא לגמרי, רציתי לדעת למ הוא עזב אותי לםני שהוא יבוא לבקר פעם בשבוע וגם זה בכלל לא בטוח שאני אזכה לראות אותו. רציתי לראות אותו, לראות אותו בפעם האחרונה, לפחות זה מגיע לי.
הבטחתי לעצמי- ברגע שאני אראה אותו, ברגע שאני אביט לתוך העיניים הירוקות שלא הבטתי בהן שנים, אני אתן לו סטירה, סטירה כל כך חזקה שאני אהיה בטוחה שהכאבתי לו.
אני רוצה להיות בטוחה שהכאבתי לו לפחות כמו שהוא הכאיב לי לפני שנתיים.