איתך
בס"ד
אני מתכסה עמוק יותר לתוך השמיכה וכמו בכל בוקר אני קמה חצי שעה אחרי השעון המעורר בפנים זועפות 'מדוע השעון לא באמת עוזר לי להתעורר?' מודה אני, צחצוח שיניים, מקלחת מהירה וכוס תה חמה לפני הריצה לתחנה. והנה האוטובוס חולף מול עיניי וחצי מכוס התה הספיק לנזול עליי במהלך הריצה. אז אני מתיישבת בתחנת אוטובוס ושוב זו רק אני ואתה.
דממה. שלווה. רגע נינוח שלי ושלך.
איזה בוקר מושלם להתחיל איתו ברגע איכותי לבד בתחנה איתך, רגע ניצחי. אז אני עוצמת עיניים ומביטה דרכם לשמיים נותנת לרוח הקלילה ללטף את לחי הקרירה. אני מהדקת את כוס השתייה החמה בין שתיי ידיי ומתענגת על עשר הדקות שבהן זיכית אותי להיות עם עצמי לפני מירוץ היום. וכשאני פוקחת עיניים אני מבחינה באותה התמונה המתמידה של האמא שחוצה את הכביש עם בנה הקטן במהירות נדמה שאותה כבר תפס מירוץ היום. ואני מחייכת לעברה בהערצה כשגבה למולי. אני לוגמת מכוס התה וקו 55 מזדחל מפינת הרחוב אני לא מספיקה ללגום לרוויה והנה דלת האוטובוס נפתחת ולמולי נהג שלא עיכל את הבוקר משדר לי שאזדרז. אני עולה והנהג לי מעיר : אנשים ממהרים ילדה. אני מחייכת כמסתירת סוד ואומרת : בורא עולם תמיד מחכה לי. אני זורקת את הכוס והנהג עושה פרצוף לא מבין. המשכתי הלאה. עוד יום שיגרתי שלא מובן לי איך זכיתי בו. יום מיוחד כמו בכל יום ביומו נשמע מבלבל אך באמת כך הוא זה.
תגובות (1)
זה כל כך חשוב. הלוואי שהייתי זוכרת להגיד לעצמי את זה כל יום