אלכסנדריה| פרק 11 – חלב מעורר זיכרונות.

למחורת ברוק שיבץ אותי למשמרת בוקר ביחד עם סוואנה. בשעה עשר כבר העברתי מטלית לחה על גבי פיסלוני גלובוס עם גדל של ארה"ב עליהם, מורידה מהם שכבת אבק שהצטברה במהלך סוף השבוע.
סוואנה שטפה את הריצפה במכנסי ג'ינס שהרימה עד מעל הברך כדי שלא ירטבו ובחולצת טריקו שחורה עם סמל החנות מאחורה. בהיתי בה בהיסח דעת, מחשבותיי נודדות לעבר החלום של אתמול.
אדוארד.
לא ידעתי מי זה אדוארד והאם הוא באמת בן אדם שקיים במציאות, אך השם נשמע מוכר עד כדי כאב.
כאבי הראש שלי לא פסקו מאז שהתעוררתי לפני כמה שעות, העייפות השתלטה עליי ובקושי הצלחתי להחזיק את עצמי מלעצום עניים.
"שיט!" סוואנה הפילה ברעש את המגב על ריצפת הפרקט, גורמת לי לזנק במקומי.
"מה יש?" קרקרתי, הגרון שלי היה יבש לגמרי.
סוואנה הרימה את המגב ונעצה בי מבט, "שונאת לצאת בימי ראשון בערב, אני תמיד עייפה אחר כך!" היא פלטה קללה עסיסית ואז פשוט התיישבה על הריצפה, גורמת לי לפרוץ בצחוק מתגלגל.
"או! סוף סוף את צוחקת! את נורא שקטה היום." היא הרימה אליי מבט.
זרקתי את המטלית שלי על הריצפה והתיישבתי ליד סוואנה, מתמתחת. "גם אני עייפה, כמעט ולא ישנתי הלילה," מלמלתי.
"לפחות נהנת אתמול?" היא קרצה לי והחיוך הממזרי עלה על פניה, מגדיל את עניה החומות.
"כן! היה ממש נחמד," פיהקתי. הייתי בטוחה שעכשיו סוואנה תתחיל לחקור אותי בלי סוף, לנסות להוציא פרטים על מה שאני חושבת על-
"מה נחמד?! אני רוצה לשמוע על ברוק!" – בדיוק כמו שאמרתי, היא מנסה להוציא פרטים על ברוק.
צחקתי, "הוא באמת נחמד." ניסיתי להתרומם בחזרה ולחזור למטלית שלי אך סוואנה משכה אותי כלפי מטה.
"זהו? רק נחמד? נו באמת אנני, אני כבר ציפיתי למשהו יותר מעניין!" היא אמרה באנחה, "שום דבר לא מתפתח?".
"לא," צחקתי והנפתי את ידי בביטול, "אנחנו סתם ידידים."
סוואנה הביטה בי, הבעת הלם על פניה "וואו…ואני חשבתי שברוק איטי ודפוק. עד שפגשתי אותך," היא התרוממה וחזרה למגב שלה, מלמלת לעצמה עלי ועל ברוק בזמן שאני נותרתי לשבת על ריצפת הפרקט, חושבת על אדוארד.

חזרתי הביתה לקראת ארבע אחר הצהריים. סוואנה נפרדה ממני בפתח הבית והבטיחה שתבוא בערב, אולי נקפוץ לקסי וסוף סוף אכיר את כול החברים שלה.
הבית היה שקט כשנעלתי את הדלת מאחוריי. הייתי עייפה ומותשת אחרי יום עבודה שלם שבמהלכו היו לא מעט לקוחות בחנות. סוואנה אמרה שלי שאני מסדרת לא רע להתחשב בעובדה שרק התחלתי לעבוד בחנות, ניסיתי להיות הכי אדיבה ומועילה שיכולתי, מציעה ללקוחות כול מה שאפשר.
סגרנו קופה לא רעה בכלל לפני שברוק בא לעשות משמרת ערב ועיכב אותי יותר זמן מהרגיל מאחורי הדלפק, שואל איך עבר עליי היום ומה אני עושה מאוחר יותר בערב. מלמלתי לו שקבעתי כבר תוכניות עם ההורים ופניו קצת נפלו בזמן שסוואנה מראה לי תנועות של חניקה מאחורי גבו.
לא הצלחתי לגרום לעצמי לצאת איתו שוב, לא עד שלא אבין בדיוק מה קורה איתי ומה פשר החלומות שלי. הדבר היחיד שרציתי לעשות באותו ערב הוא לישון; או לתפוס את מייק ולהתעלל בו עד שלא יספר לי את כול האמת.
לא היו לי כוחות להמשיך את משחק הניחושים המטומטם הזה שאני משחקת מאז שהשתחררתי מבית החולים. רציתי שמישהו יבוא ויגיד לי מה באמת קורה, בלי ללכת סחור סחור.
הורדתי את נעלי הספורט הישנות שלי וזרקתי אותן בפינת הסלון, יודעת שגרייס וריק עובדים היו עד מאוחר ולא יגיעו הביתה עד שמונה בערב לפחות. פתחתי את דלת המקרר ושלפתי מתוכו את קנקן החלב, מוזגת לעצמי כוס.
החום היה נוראי ואני וסוואנה עשינו שלוש הפסקות בדרך הביתה, מזיעות ועייפות.
"היי, מתי חזרת?" מייק בדיוק ירד מהקומה העליונה כשאני התיישבתי ליד השולחן במטבח, משעינה את ראשי על הקיר.
"עכשיו," עניתי ולגמתי מהחלב.
מייק לבש שורט קצר וגופייה זרוקה בצבע צהוב, שיערו היה פרוע והחיוך התמידי שלו מרוח על פניו. "איך הייתה המשמרת?" הוא שאל והתיישב לידי.
משכתי בכתפיי, ביום רגיל בטח הייתי מזנקת ממקומי וממהרת לעלות למעלה, במחשבה שאנחנו לבד ואולי מייק יעשה לי משהו. אבל היום הייתי עייפה מכדי לחשוב על זה אפילו, במקום זה דחפתי את כוס החלב לעברו, "חם, ממש חם בחוץ."
מייק צחקק והדף את הכוס ממנו "חלב זה הקטע שלך, לא שלי." ורק ברגע שהוא אמר את זה הבנתי מה אני עושה; ממתי אני שותה חלב בלי כלום? למה בכלל מזגתי לעצמי כוס חלב ולא מיץ כלשהוא?
בדיוק כשעמדתי להגיד על כך משהו מייק זינק מכיסאו, "אני יוצא עם חברים לעיר. רוצה לעשות משהו כשאחזור?" הוא שאל ואני רק בהיתי בכוס החלב, קצת מוטרדת.
"אנני?" הקול של מייק נשמע ממש קרוב אלי.
"אה" העברתי את מבטי לעניו השחורות, "בטח! למה שלא תביא איתך פיצה או משהו?".
מייק צחק והנהן "אני אביא את הפיצה ואת תבחרי קומדיה טובה, בסדר?" הוא לקח את מפתחות המכונית שלו, נעל כפכפים ובדיוק לפני שיצא מהבית הוא צעק לעברי : "אבל קומדיה אנני! לא סרט אימה כמו שאת תמיד עושה לי!" הדלת נטרקה מאחוריו ואני החזרתי את מבטי לכוס, בוהה בה כאילו הייתה חייזר.

הסלון שלנו התחיל להטשטש מול עניי אחרי כמה דקות. תחילה חשבתי שבטח חטפתי מכת חום ואני עומדת להתעלף, אבל במקום זאת שקעתי במחשבות…
מבטי נדד לעבר החלון הגדול בסלון שלנו, במקום לראות את השמש הקופחת בחצר, ראיתי שהכול החשיך והחצר כוסתה בשמיכה לבנה. קפאתי במקומי, מהופנטת ממחזה פתיתי השלג שנופלים.
השורט שלבשתי באותו יום התחלף במכנסי טרנינג בצבע שחור, ובמקום חולצת הטריקו שלי לבשתי חזיית ספורט שחורה. ישבתי מול שולחן גדול במטבח ענק שלא הכרתי, כוס חלב הייתה בידיי ולגמתי ממנה בכול פעם שהורדתי את מבטי מפתיתי השלג.
הסתכלתי מסביב ומבטי נח על טלווזיה שהייתה תלויה בסלון, בדיוק בזווית הראייה שלי.
"אתה יודע, זה ממש לא הוגן שגם אתה ער בשעה כזאת." שמעתי את הקול שלי כאילו ממרחק, הוא היה שונה מבדרך כלל, קר ורובוטי. לרגע לא הבנתי שדיברתי בכלל.
השיער שלי היה ארוך ומשום מה לא הצלחתי להגדיר את צבעו. רגלי היו מקופלות תחתיי, הייתי רזה יותר במידה ניכרת לעין.
בסלון,על הספה שמול הטלווזיה, ישב מישהו שלא הצלחתי לראות. אחרי כמה שניות שמעתי את קולו, "זה מה שרע באחים. אני דפוק כמוך." הוא אמר.
"כן," קפצתי מהכיסא והתקרבתי לסלון, "אבל זה כיף…אני אוהבת אותך כשאנחנו לא רבים." הצחוק שלי היה שונה.
"את אוהבת אותי כשאנחנו לא בסטלה." הבחור ציחקק גם ובאותו רגע הייתי כ"כ קרובה אליו שהנחתי יד על כתפו.
אחרי כמה שניות קלטתי שעל המסך מיתנהל קרב איגרוף והפלקתי לבחור על הראש, "אד…תעביר את השטות הזאת."

הרגשתי כאילו הכול שוב מטשטש מול עניי והקולות התערבבו בראשי. האחיזה בכוס החלב שלי נחלשה והיא התנפצה בראש על הפרקט, גורמת לי לזנק בכיסא ולהתנער בבת אחת. יכול להיות שנרדמתי בישיבה?
מה זה היה עכשיו?
בכול גופי עברו צמרמורות, הלב שלי דפק מהר והנשימות שלי לא היו סדירות. ראיתי את החלב נשפך לכול עבר והצלחתי להרים את עצמי ולחטוף מגבת מהשיש שבמטבח, מתחילה לספוג את הנוזל הלבן ובו זמנית מנסה להרגיע את הלב שלי.
אדוארד.
מי זה אדוארד? למה אני לא מצליחה לזכור כלום? למה אני לא מצליחה להיזכר בפנים של הבחור עכשיו? הדבר היחיד שזכרתי הוא שהיו לו עניים ירוקות, כול כך שונות מהעניים שלי ושל מייק.
אז למה בחלום האידיוטי הזה הוא אמר לי שאנחנו אחים?
רעיון מטורף צץ בראשי; יש לי אח. עוד אח אחד חוץ ממייק. אבל איפה הוא? למה אף אחד לא סיפר לי עליו שוב דבר? למה גרייס וריק או אפילו מייק…למה הם לא מזכירים אותו?
עזבתי את המגבת על הריצפה ומהרתי לסלון, הרגשתי שאני מאבדת את שפיותי. הראש שלי עמד להתפוצץ ממחשבות ורגליי כשלו תחת משקלי. נפלתי על השטיח שבסלון, מול השידה הארוכה שהייתה ממוקמת מול הטלווזיה שלנו. הבית שראיתי….זה לא הבית שלנו. אבל גרייס סיפרה לי שהם עברו דירה במיוחד בשבילי, אולי נזכרתי בבית הקודם שלנו?
אדוארד.
השם הזה לא הפסיק להדהד במחשבותיי, בכול עצם ותא בגוף הרגשתי שהבן אדם הזה אמיתי, יש לי עוד אח. יש מישהו בשם אדוארד שהיה חלק מהחיים שלי עד לפני התאונה…אבל לאן הוא נעלם?
התחלתי לפתוח מגירות בתוך השידה, מחפשת רמז כלשהוא לכך שהבחור הזה באמת קיים. הייתי חייבת למצוא תעודת לידה, תמונות, משהו אמיתי ולא סתם חלום שמבלבל לי את הראש.
האדרנלין זרם בעורקיי בזמן שפתחתי עשרות אלבומי תמונות וריפרפתי על התמונות במהירות. היו שם הרבה תמונות של גרייס וריק בצעירותם, בחתונה, בחופשות.
מצאתי אלבומים שלמים של מייק כשהיה קטן ושני אלבומים קטנים שלי, תינוקת קטנה עם עניים חומות וגדולות.
לי ולמייק היו הרבה תמונות מגיל צעיר ולאורך כול השנים, אך בין כול האלבומים האלה לא הייתה אפילו תמונה אחת שבה הופיע עוד ילד. זרקתי את האלבומים על השטיח, ממשיכה לחפש בטירוף.
תעודת נישואים של הוריי, תעודת לידה של מייק, כרטיסי ברכה מכול מיני שנים, עוד תמונות…. אבל לא היה שום דבר בבית הזה שרמז על כך שהיה לי עוד אח. דחפתי את האלבומים בחזרה למגירות בפיזור נפש ואז קרסתי על הספה, תופסת את ראשי בין ידיי.
אין שום אדוארד. אין לי שום אח חוץ ממייק.
אני משתגעת.
אני משתגעת וממציאה לעצמי חיים אחרים שאף פעם לא היו קימיים.
אלוהים, אני משתגעת לגמרי.

בכוחותיי האחרונים הצלחתי לקום מהספה למרות הרעידות שהרגשתי בכול הגוף. הייתי בטוחה שאני הולכת למות באותן דקות, לפרכס למוות על השטיח הארור הזה בסלון עד שמייק יחזור הביתה וימצא את הגופה חסרת החיים שלי.
הייתי חייבת לדבר עם מישהו, הייתי חייבת עזרה.
אבל איך אוכל לספר לגרייס את כול זה? איך אוכל להסתכל לה בעניים ולספר לה שאני חולמת חלומות ומאשימה את אחי היחיד, מייק, בדקירה?
לא אוכל לספר לאף אחד מהם את הבושה הזאת…
גררתי את עצמי מחוץ לבית ובחצר הבנתי שאני בוכה בלי שליטה, וזה מה שגורם לגוף שלי לרעוד.
לרגע המחשבה על לברוח עברה בראשי. אבל לאן אלך? בחורה מטומטמת בת עשרים ואחת בלי זיכרון שלא יודעת כלום על העבר וממציאה לעצמה חיים דמיוניים!
אני צריכה עזרה רפואית, חשבתי בזמן שיבבות קורעות לב נפלטו מפיי. אני צריכה להציל אותי מעצמי, מהראש שלי, ממוחי שממציא דברים סתם…אני חייבת לגרום למחשבות שלי להפסיק!
מצאתי את עצמי מול הבית של סוואנה לאחר זמן קצר, נלחמת כדי לנשום מבעד לכול הדמעות שירדו בלי הפסקה. ברגע שסוואנה פתחה את הדלת ומבט מבוהל הופיע על פניה כשראתה אותי, הצלחתי לפלוט רק דבר אחד :
"ת…תע…תצילי או…אותי."