lunatw
פרק אקסטרה אקסטרה ארוך! מקווה שלא התייאשתן :) אני ממש אשמח לראות תגובות מכול מי שקורא כאן, באמת שזה נורא חשוב לי. לא רוצה להרגיש שאני כותבת לאוויר! גם אם תשאירו סמיילי זה יהיה ממש נחמד :) אוהבת המון 3>

אלכסנדריה| פרק 13 – סיוטים.

lunatw 01/08/2015 1409 צפיות 6 תגובות
פרק אקסטרה אקסטרה ארוך! מקווה שלא התייאשתן :) אני ממש אשמח לראות תגובות מכול מי שקורא כאן, באמת שזה נורא חשוב לי. לא רוצה להרגיש שאני כותבת לאוויר! גם אם תשאירו סמיילי זה יהיה ממש נחמד :) אוהבת המון 3>

חנות המזכרות הקטנה הפכה למקום הכי אהוב עליי עם הזמן. זה היה המקום היחיד בו הצלחתי להתרחק מכול מה שעשה לי רע ולהתרכז רק בלקוחות מעצבנים שאהבו להתווכח איתי על כול דבר שהצעתי להם.
אהבתי במיוחד את משמרות הערב בהן הייתי נוהגת להעביר ניגוב על החלון הענק בחלקה האחורי של החנות, בדיוק בשעות הדימדומים, ולראות את השמש שוקעת ברחובות אטלנטה.
ביקשתי מברוק לעבוד במשך כול השבוע, כולל בסופי שבוע, בעיקר כי רציתי להיות בבית כמה שפחות זמן. מייק הכביד עליי בנוכחותו והשעות שביליתי לבד בחדר היו גוררות מצב רוח רע וניסיון נואש להיזכר במשהו מהעבר.
סוואנה סיימה לעבור על כול רשימת ה'אדוארד פאלמר' שהיא מצאה במאגרי אטלנטה, ולא הצליחה למצוא אף בחור שהתאים לתיאור שנתתי לה. לאט לאט התקווה להבין מה קרה לי פעם נמוגה והתחלתי להתעסק באובססיות במכירות שלי.
הספקתי לצאת עם סוואנה לקניון הגדול ולחדש את המלתחה שלי, אמרתי לגרייס שתתרום את כול החולצות המצוירות שלי ליד שנייה ואפילו התעקשתי לפתח כמה תמונות שלי ושל סוואנה ולתלות אותן בחדרי – מנסה לשכוח בכוח שפעם היו לי חיים אחרים.
סוואנה הפכה לאשת הסוד שלי, לה סיפרתי על כול חלום קטן על נער עם עניים ירוקות ועל כול וויכוח שהיה לי עם מייק, והיא בתגובה תמיד הייתה שם בשבילי כדי לספוג את הדמעות העיקשות שהמשיכו לרדת מעניי, גם בשלוש בלילה.
בדיוק סיימתי להתפעל מהשקיעה מול החלון הגדול בחנות כשקולו של ברוק נשמע בחלל החדר: "היי, אנני!" הסתובבתי לעברו וראיתי שהוא סוחב סולם מהמחסן לקדמת החנות.
"מה אתה עושה?" הנחתי את ספריי החלונות על הריצפה וניגשתי לעברו. מאז אותו דייט מוזר שהיה לנו בקולנוע ברוק התנהג איתי כאילו הייתי סוואנה, הוא לא ניסה להתקרב אליי אפילו פעם אחת ואני לא ידעתי אם להתאכזב מכך שהוא כנראה לא רוצה אותי מעבר לידידה או לשמוח, שעכשיו אין לי גם את ברוק על הראש בנוסף לכול הבעיות שלי.
"צריך להחליף את הנורה הזאת," הוא נשף אוויר והניח את הסולם, מתחיל לעלות עליו. "תעשי לי טובה ותחזיקי אותו בשבילי, שלא אתרסק כאן." הוא גיחך ואני חייכתי ומהרתי לתפוס בצד השני של הסולם, בוהה בשרירי הבטן של ברוק שנחשפו כשהרים את ידיו לעבר הנורה.
אחרי כמה דקות הוא הושיט לי את הנורה השרופה וביקש שאביא לו את החדשה מהשולחן, אני לא התלהבתי במיוחד מהרעיון לעזוב את האחיזה שלי בסולם אך ברוק אמר שהוא בסדר ואני רצתי לשולחן ולקחתי את הנורה החדשה.
בדיוק כשהושטתי את הנורה החדשה למר-שרירי-בטן-חלומיים פעמון הכניסה צלצל וזוג קשישים נכנסו לחנות.
ברוק קרץ לעברי וסימן לי ללכת לעזור להם, ואני ניתקתי את עניי ממנו בחוסר רצון מופגן, ממהרת להסתובב לעבר הקשישים שנראה כי התעניינו במגנטים קטנים למקרר.
"שלום! אפשר להראות לכם משהו?" העלתי את החיוך השמח והמזוייף הרגיל שלי ונעמדתי מולם. הקשיש היה מלא, שיערו האפור היה דליל ומשקפי קריאה נחו על אפו. אישתו, הייתה אישה עם שיער מאפיר וארוך, לבושה בשמלה צבעונית שגרמה לי לחייך באמת. הם נראו נחמדים מאוד ואני קיוותי שלא יתגלו כזקנים ממורמרים בסופו של דבר.
"האמת שאנחנו סתם מסתכלים מותק," האישה הביטה בי בזמן שבעלה התמקד במגנטים ואני הנהנתי בראשי, מתכננת לעזוב אותם לנפשם בדיוק כשהקשיש הרים את מבטו ועניו ננעצו בפניי.
לרגע אחד הייתי בטוחה שהוא הולך לשאול אותי משהו בנוגע למגנטים, אך במקום זאת פניו הביעו פליאה "פיצי?" הוא פלט.
הייתי בטוחה שלא שמעתי נכון, "סליחה?" קירבתי את ראשי לעברו, מנסה להבין מה הוא אומר.
"אלוהים! פיצי! זאת את?" הזקן נשמע נרגש ואני הרמתי גבה, לא מבינה על מה הוא מדבר. פיצי?!
"הנרי! תפסיק כבר, נהיית סנילי עם השנים. אני מצטערת חמודה, הוא חושב שאת מישהי אחרת." אישתו הניחה יד את זרועו ופניו של הקשיש נפלו.
"אה…אנ…אני מצטער, את מאוד דומה למישהי," הוא גירד בראשו בבלבול ומיהר לחזור למגנטים שלו. אישתו הביטה בי בחיוך מתנצל ונבוך ורק אני הרגשתי שמשהו כאן לא נכון, הקשיש הזה…יכול להיות שהוא בעצם כן זיהה אותי?
"אנני!" צעקתו של ברוק גרמה לי להסתובב מהר, ראיתי שהוא מתחיל לאבד שיווי משקל עם הסולם ומהרתי לתפוס בו.
"אתה רואה הנרי? לבחורה קוראים בכלל אנני," שמעתי את אישתו של הקשיש נוזפת בו.
"היא כול כך דומה לה." הוא מלמל בתגובה, ואז, לפני שהפסקתי לשאול אותם למי אני דומה הם ניצלו את העובדה שעזרתי לברוק ומיהרו להסתלק מהחנות, לא לפני שהקשיש נעץ בי מבט אחד אחרון שגרם לגוף שלי להצטמרר.

"מה הזוג מוזרים האלה רצו?" ברוק שאל אותי בעודו מקפל את הסולם וסוחב אותו בחזרה למחסן.
אני עדין הצצתי לעבר הדלת פעם בכמה דקות, כאילו מקווה שהקשיש שקרא לי 'פיצי' יחזור ויספר לי מי הוא חשב שאני, אבל כמובן שזה לא קרה.
"אני לא יודעת," מלמלתי יותר לעצמי מאשר לברוק. הייתי בטוחה שלא הכרתי את הזוג הזה פעם, הרי מה לי ולאנשים בגיל הזה? אבל משהו באיך שהקשיש הסתכל עליי גרם לי להרהר בהם במשך שארית המשמרת.
סוואנה הגיעה לחנות לקראת חמש אחר הצהריים, היא החליפה כמה עקיצות עם ברוק ואז שאלה אותי מה נישמע. ניסיתי לחייך אליה, עדין מוטרדת, ובדרך פלא סוואנה הצליחה לקלוט שמשהו קרה.
היא לא שאלה שום דבר מול ברוק, רק נפרדה מאיתנו לשלום ואז כדרך אגב פלטה לעברי שהיא תקפוץ אחרי המשמרת שלה לכוס קפה, כאילו אנחנו עושות את זה בכול יום.
ברוק הציע לתת לי טרמפ הביתה בפעם הראשונה מאז הדייט שלנו ואני מצאתי את עצמי מהססת בדיוק לשתי שניות, ואז מסכימה במשיכת כתפיים.
ברוק פטפט רוב הנסיעה, חצי מהדברים שלו התערבבו בראשי עם המחשבות שלי והקשבתי לו רק בחצי אוזן.
שמעתי אותו מדבר על התיכנונים שלו לשנה הבאה ועל החנות, ולאט לאט הרשתי לעצמי להפליג במחשבות שלי, מנסה בכוח להיזכר במשהו שקשור לשם 'פיצי' מהעבר.
"אז מה את אומרת? אנני?" הרגשתי שאנחנו עוצרים, וברוק תקע בי מבט שואל בדיוק כשהמנוע של הרכב דמם מול הכניסה לבית שלי.
"אה?" מלמלתי, גרוני היה יבש וראשי התחיל לעקצץ.
ברוק צחק והניד בראשו "שאלתי, אם יש לך מישהו."
"מה?! אנ…אני…" אני חושבת שהאדמתי כולי באותה שנייה, מאיפה הוא הביא את זה? "לא, ברור שלא." הצלחתי לפלוט לבסוף.
ברוק נשף בהקלה "אז כנראה שטעיתי, פשוט…נורא התרחקת ממני אחרי היציאה ההיא," הוא קימט את מצחו.
"בכלל לא…פשוט, קצת קשה להתאקלם מחדש אחרי המעבר דירה." חצי גמגמתי, מקווה שהתשובה העלובה שלי תספק אותו. איך אנחנו שוב חוזרים לזה?
ברוק העיף מבט לעבר הבית שלי ויכולתי לשמוע שקולו השתנה מעט, "יופי, אז אם ככה…אנחנו באמת יכולים לצאת יותר, רק שנינו אני מתכוון." הוא החזיר את מבטו אליי וחייך חיוך מבוייש.
הנהנתי בראשי לאט, מקווה שזה לא באמת יקרה.
"הינה אחייך," ברוק אמר אחרי שנייה ואני גלגלתי עניים כשהבחנתי במייק שיצא לחצר ונעץ מבט ישירות ברכב של ברוק.
"כן…טוב, כדאי שאתחיל לזוז." חייכתי עוד חיוך קטן לעברו של ברוק ומהרתי לצאת מהרכב, לפני שהוא שוב יתחיל לדבר על 'דייט' או משהו בסיגנון.
שמעתי את ברוק מתניע את הרכב ועושה סיבוב פרסה, הוא צפר וניפנף לי ואז נעלם מעבר לפינת הרחוב. אני נעמדתי מול מייק הזועף, שכנראה לא היה מרוצה לראות את ברוק שוב ליד הבית שלנו.
"היי זעפני," מלמלתי לעברו. האמת שקיוותי שמייק פשוט יתן לי לחלוף על פניו בדרכי הביתה ולא יעצור אותי לתחקור הקבוע שהוא אהב לעשות.
מייק לא ענה אלא הלך אחריי לתוך הבית, נועץ בי מבטים בזמן שאני מורידה את נעלי הספורט שלי ומניחה את תיק הצד הקטן שלי על השיש במטבח.
"מייק-" התחלתי להגיד בדיוק כשפתחתי את המקרר, מחפשת מים קרים.
"אני חוזר לקולג' עוד חמישה ימים." אחי הקדים אותי.
לגמתי מבקבוק מים לפני שעניתי לו במשיכת כתפיים "אני יודעת."
"תשמרי על עצמך כשאני לא אהיה כאן, בסדר?" עניו השחורות שידרו דאגה כרגיל, וככל שהזמן עבר העניים האלה היו בדיוק מה שגרם לי להפסיק לפחד שמה הוא יעשה לי משהו.
"אל תגזים," נאנחתי "זה לא שאני האחות הפרועה שתמיד רצית שאהיה."
מייק פלט צחקוק מריר "אני פשוט…יודע למה את מסוגלת," והינה שוב – מייק והקודים המעצבנים שלו.
"למה אני מסוגלת?" שילבתי את ידיי על חזי.
מייק רק צחק ואז פנה לסלון, מתיישב מול הטלווזיה ומתעלם לגמרי מהנוכחות שלי. שנאתי שהוא עושה את זה! לאחי היה מנהג מעצבן לפלוט משהו עליי ואז להתעלם מכול שאלה ששאלתי בקשר לזה. אף פעם לא הבנתי מה הקטע שלו להזכיר דברים מהעבר ואז לשמור את הכול לעצמו.
נעמדתי מאחוריו, בזמן שהוא נעצר על תוכנית ראלטי כלשהיא "מייק?"
"אה?"
"הכינוי 'פיצי' אומר לך משהו?" שאלתי ישירות, לא מורידה את עניי מהבעת פניו של אחי. אך נראה שהשאלה שלי לא הזיזה לו, והוא אפילו לא פנה להסתכל עליי.
"לא, מה זה?" הוא שאל בסתמיות, נאנח והחליף ערוץ.
טוב, הוא לא יודע. כנראה שהקשיש בחנות היום באמת סתם התבלבל ביני לבין מישהי אחרת שאולי דומה לי, "סתם…משהו ששמעתי." מלמלתי בלחש, אך נראה שלמייק לא באמת אכפת, הוא נעץ את מבטו בטלווזיה ולא הביט בי אפילו כשהסתובבתי ועליתי לקומה השניה.

הנרי – 02

בשבת בצהריים בקיץ של 02 הנרי ישב על מרפסת ביתו ושתה לימונדה קרה שמרתה רק עכשיו הכינה. הנרי יצא לפנסיה בחורף האחרון, ומאז הדבר היחיד שהוא עושה זה לשתות לימונדות בחצר האחורית, לקרוא עיתונים, לפתור תשחצים, ולטייל עם מרתה ברחבי העיר כשהשמש שקעה.
שיגרת החיים השקטה הזאת התאימה בדיוק להנרי, שמאוד שמח לעזוב את עבודתו כנהג אחרי שלושים שנה.
האנה בדיוק עמדה להתחיל את שנתה האחרונה בקולג' והנרי תמיד תהה לעצמו אם בסיום הלימודים החבר המטומטם של ביתו יציע לה נישואין. כמובן שהנרי התנגד לכך בכול תוקף, הוא לא סבל את טיילור מהשניה הראשונה שפגש אותו, אבל מה כבר הוא יכול לעשות? להגיד לביתו שהחבר שלה מפגר מידי לטעמו?
מרתה ניצלה את השעות הפנויות שלה באפייה והנרי נהנה מלאכול עוגות ועוגיות טעימות כמעט כול יום. עוד מישהו שאהב את האפייה של מרתה היה אדוארד ואחותו הקטנה, שעדין היו באים לבקר בסוף שבוע את זוג המבוגרים.
הנרי בדיוק לגם את לגימת הלימונדה האחרונה שלו כשפעמון הדלת נשמע ומרתה רצה לפתוח אותה בעודה צועקת "הנרי הם כאן!".
הנרי קם מהכיסא נוח שלו והציץ בסלון, מחכה לראות את ירוק עניים ואת פיצי מסתערים לתוך הבית. אך באופן מפתיע פיצי לא הייתה לידו של אדוארד כשזה נכנס לסלון הקטן. הנרי הביט בפליאה בירוק עניים, עם השנים הילד הקטן הפך לנער גבוהה ורחב כתפיים, העניים הירוקות שלו עדין היו הדבר הכי מושך בפניו.
"אדוארד!" הנרי קרא וניגש ללחוץ את ידו של ירוק עניים.
הנער בתגובה חייך חיוך מזוייף, אותו חיוך שהנרי ראה על פניו יותר מידי בתקופה האחרונה, הם לחצו ידיים ומרתה מהרה להביא לשלושתם לימונדה ועוגיות חמאה.
"איפה אחותך?" הנרי שאל. זאת הפעם הראשונה שירוק עניים הגיע לבקר בלי פיצי, והנרי ידע שמשהו לא טוב קרה.
ירוק עניים משך בכתפיו והלך עם הנרי לחצר, מתיישב על כיסא נוסף שהיה במרפסת הקטנה שלהם. "היא מסתגרת בחדר כבר יומיים, היא לא מוכנה לדבר עם אף אחד." הוא מלמל והעביר את ידו בשערו.
הנרי נשף אוויר החוצה, הוא ידע מה קורה בבית של הילדים בימים האחרונים, אבל זה נראה לו מוזר שדווקא פיצי היא זו שתסתגר בחדרה. הנערה הקטנה והמנומשת הייתה הילדה הכי שמחה שהנרי הכיר, היא לא הפסיקה לדבר בכול פעם שהם הגיעו לבקר ותמיד התחננה בפני מרתה שיבשלו יחד במטבח.
ירוק עניים היה האחראי ופיצי הייתה השמחת חיים. עם השנים הנרי שם לב לאהבה החזקה שנרקמה בין האחים, פיצי אף פעם לא זזה מאחיה, אפילו לא לחצי שעה! אז מה קרה עכשיו…?
"איך היא נשארה לבד בבית?" קולה של מרתה החזיר את הנרי לקרקע, הוא עזר לאשתו להניח את המגש על השולחן ואז התיישב בחזרה ואדוארד התחיל לדבר.
"אמא שלי אורזת דברים כבר שבוע. היא צריכה לעזוב מחר….אתם יודעים שהיא אפילו לא אמרה לנו? אבא סיפר לנו שלשום," הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך "מאז אחותי לא יוצאת מהחדר, היא בוכה כול היום במיטה. ניסיתי להגיד לה שהכול יהיה בסדר, אבל היא לא מצליחה להבין למה אמא עוזבת את שנינו לבד."
הנרי ראה דמעות בעניה של אשתו בזמן שהיא הניחה את ידה על ברכו של ירוק עניים ולחשה, "אדוארד…זה…זה נורא."
אדוארד רק משך בכתפיו "האמת שלא אכפת לי שהיא עוזבת, גם ככה היא לא בדיוק הייתה אמא," הוא רכן קדימה ולקח שתי עוגיות חמאה, עניו נראו ריקות פיתאום להנרי. "אחותי מדאיגה אותי יותר, אף פעם לא ראיתי אותה במצב הזה. אני לא יודע מה לעשות כדי לעזור לה." הוא תלה עניים בזוג כאילו מחכה לתשובה.
הנרי כחכח בגרונו "אני חושב…טוב, אני חושב שאתה פשוט צריך להיות איתה אד," הוא החליף מבט עם מרתה. "תיהיה איתה עד שזה יעבור, היא צריכה אותך. אל תפחד…יהיה בסדר."
אדוארד נאנח ונגס מהעוגיה שלו, "הדבר היחיד שאני מפחד ממנו הוא לאבד את אחותי."

אנני – 2011

"אדוארד!!!" צרחתי, דופקת על דלת לבנה בכול כוחי. הידיים שלי כבר התחילו לכאוב והדמעות שירדו מעניי גרמו לראייה שלי להטשטש.
בעטתי בדלת הלבנה, מרגישה איך כול בית החזה שלי מתכווץ מכאב, "אדוארד!!!" צרחתי שוב.
הדלת נפתחה לרווחה ומולי, בטשטוש רב, הצלחתי לראות את עניו הירוקות של אדוארד מחזירות לי מבט.
"מה קרה?!" הוא נראה מבוהל למראי.
בקושי הצלחתי לפתוח את פי והוא תפס בידיי ומשך אותי לתוך חדר חשוך. מנורת שולחן בודדה פיזרה אור צהבהב בחלל ואני הבטתי לכול עבר על ערימות בגדים שהיו זרוקות על הריצפה.
"מה קרה?" אדוארד עדין החזיק בידי.
"אני..אני…" עניי התרוצצו לכול עבר, מה זה כול הבאלגן הזה?! הוא…יכול להיות שהוא עושה לי את זה?
"אתה עוזב אותי?" המדעות הפסיקו לרדת מעניי בבת אחת ונעצתי מבט חד באדוארד, ראיתי את גופו מתקשה.
"מה?" הוא פלט.
"אתה עוזב אותי, נכון? חתיכת בן זונה! אתה עוזב אותי!" התחלתי לצרוח, מנסה להשתחרר מאחיזתו.
זרועותיו של אדוארד הקיפה אותי בבת אחת והוא הצמיד אותי לגופו, מקשה עליי לזוז, "תרגעי כבר!!! מה לקחת?" הוא צועק עליי בחזרה ואני מרגישה כאילו העולם שלי קורס. אדוארד עוזב אותי, הוא לוקח את כול הדברים שלו ופשוט עוזב אותי…אני אשאר לבד, לגמרי לבד.
אני מרגישה שאני טובעת, פיתאום אין לי אוויר והחדר הקטן סוגר עליי, אני מתחילה להיחנק לאט לאט, מתקשה לנשום.
"אדו..אד…" אני מתחילה להתשעל והוא דוחף אותי לעבר המיטה שלו.
"תרגעי! אלוהים…תרגעי אמרתי לך!" אני ממשיכה להיחנק, אוחזת בידו של אדוארד ולא מצליחה לתפוס את האוויר, כאילו חסמו לי את קנה הנשימה. הדמעות מתחילות לרדת מעניי שוב ברגע שאני מבינה שאני הולכת למות.
אני רואה את אדוארד קם ועוזב את ידיי, הגוף שלי מפרפר על המיטה. למה גם הוא עוזב אותי?
ואז אני מרגישה מים קפואים על כול גופי, העניים הירוקות של אדוארד נעוצות בי כשהוא שופך עליי מים מבקבוק גדול. הנשימה שלי חוזרת אליי תוך שניות ברגע שהמים פוגעים בפניי. אני מתחילה לנשום מהר, נשימות קצרות ולא סדירות.
"אדוארד…" אני מצליחה לפלוט כשהוא מרים אותי למצב ישיבה וממשיך לשפוך את המים על ראשי.
"די!" אני אומרת אחרי שבגדיי מתחילים להיספג ממים, "דיי תפסיק…" אני לוחשת.
אני רואה את זרועותיו שוב נכרכות סביבי והחדר נהייה פחות מטושטש, אני מצליחה לנשום רגיל והגוף שלי רועד קלות.
"אל תלך," אני מחניקה יבבה.
אדוארד מביט בי, חיוך קטן נפרס על פניו, "טיפשה. בסך הכול רבתי עם סברינה אתמול והיא זרקה את כול הבגדים שלי מהארון. אני לא הולך לשום מקום," הוא אומר ואני מביטה בו בזעזוע.
"אתה לא…?" אני מרגישה לפתע כמו ילדה קטנה.
"אני לא," הוא מאשר את דבריי. "את זוכרת שהבטחתי לך, נכון?".
אני מהנהנת במהירות, "כשאמא הלכה, הבטחת לי שאתה אף פעם לא תלך ממני."

אני מתעוררת בחדר שלי, הכול חשוך מסביבי וזיעה קרה ניגרת על מצחי. אני מנסה להבין מה קורה, מה המציאות ומה היה חלום, ואז אני שומעת את קולו של מייק צורח מלמטה.
הצעקות שלו מתערבבות עם קולה של גרייס ואני בקושי מצליחה להבין משהו, עדין מסוחררת מהחלום שחלמתי.
"אנחנו מנסים לעזור לה!" הקול של גרייס מחזיר אותי למציאות בבת אחת.
"לעזור לה?!" מייק צורח ואני קמה מהר מהמיטה, עדין מסוחררת קלות. "אתם משחקים איתה אמא!! אתם משחקים איתה ויום אחד היא תבין את זה! יום אחד הכול יחזור אליה והיא תבין שכול זה שקר!".
ואז כול החדר שלי מסתחרר שוב, אני מרגישה שחזרתי לסיוט שלי, ופיתאום אני כבר לא יודעת אם אני חולמת או לא.


תגובות (6)

*דמעות
זה כל כך מגניב!!! *^*
באמת הסיפור שלך ממש מרתק. כשקראתי שהנרי קרא לנ פיצי אני הייתי כזה "אולי עכשיו היא תזכור את הנרי או משהו!" ו "ייאאא הינה הנרי!!" (האמת זה היה יותר השני ~)
ואז בסוף עם הצעקות ומייק… אני כל כך רוצה לדעת מי זה אדוארד!!
תמשיכי!!!♥♥

02/08/2015 12:40

    אווו באמת המון תודה לך! את ממש משמחת אותי עם התגובות שלך, מעריכה אותך עד הירח ובחזרה.
    את מדהימה 3>

    02/08/2015 23:43

תודה רבה עדן :)

02/08/2015 23:42

אלוהים ישמור!!! אני מצטערת שלא הגבתי כמה פרקים אבל קראתי את כולם אני פשוט מאוהבת בסיפור הזה! אני שונאת את המשפחה שלה ואני כול כך אוהבת את הנרי אוף פשוט אוף זה כזה מעצבן אותי החלק של המשפחה שלה מה קורה פה לעזאזעל.? תסבירי כבר אוף תסיימי את זה כבר פשוט שההורים שלה ומייק יושיבו אותה ויספרו לה הכל! כי ברור שהם לא ההורים שלה.. מה קרה לאדוארד? אוף אני פשוט אוף אני מתה על זה תמשיכי

06/08/2015 15:16

אהה ומה שרציתי עוד להגיד זה שבטח הנרי ומרתה יודעים מה קרה לאדוארד

06/08/2015 15:17

    הנרי ומרתה יודעים מה קרה לאדוארד ;)
    אבל תצטרכי לסבול את המשפחה של אנני עוד קצת, הסיפור בערך באמצע שלו :)
    תודה רבה מדהימה, ובאמת תהיתי לאן נעלמת לי, שמחה שחזרת להגיב…היית ממש חסרה!
    3>

    07/08/2015 14:11
סיפורים נוספים שיעניינו אותך