אלכסנדריה| פרק 23 – זיכרונות.

אני רצה על שביל בין עשרות עצים דקים וערומים למראה, קר לי. הרוח שנושבת חזקה מידי ומאיטה את קצב הריצה שלי, אבל אני בכול זאת מתחילה לצחוק.
"אתה לא תתפוס אותי!" אני צועקת מעבר לכתפי וממשיכה להילחם ברוח ולרוץ.
אני דקיקה ומהירה, עדין ילדה קטנה. יש לי צמה ג'ינגי'ת קצרה שמתנגשת בכתפי בכול פעם שאני מסובבת את ראשי לאחור כדי לראות אם הוא משיג אותי.
אחרי שתי שניות גופו של אדוארד מתנגש בשלי ואני כמעט נופלת אך אחי מייצב אותי, כמו תמיד.
אני לא מפסיקה לצחוק כשצחוקו משתלב בשלי, אני מחזיקה בצד גופי והוא אוחז בבטנו שבטח כואבת לו מרוב צחוק.
"את לא נורמלית!" הוא מתנשף.
"אבל זה כיף!" אני מושכת בכתפיי. אדוארד גבוה ממני בראש וחצי, ויש לו זקן שהוא התחיל לגדל רק כי התחיל לצמוח לו שיער פנים.
"יום הולדת שמח קטנה," הוא אומר לי וקורץ, מתחיל ללכת בשביל שזה עתה רצנו עליו, לגמרי שוכח שהבטיח להרביץ לי כשיתפוס אותי.
נשארתי לעמוד כמה דקות מאחור, עדין מתנשפת. לעזעזל איתך אמא, אם את לא רוצה אותי יש לי משהו שווה יותר בידיים. יש לי את אח שלי, שחוגג איתי כול יום הולדת מסריח מאז שהלכת. למרות שתמיד הבטחת שתהיי איתי ביום ההולדת החמש עשרה שלי. לכי לעזעזל…

מצאתי את עצמי שוב בסטרוק, אמצע הלילה כנראה. הכוכבים היו מפוזרים בשמיים השחורים ואור הירח האיר לי את הדרך בין עצי היער. שמעתי מוזיקה בוקעת מבין העצים שמלפניי, ואדרנלין זרם בכול גופי. התרגשתי בטירוף כזה שרגליי רעדו בזמן שהלכתי. ראיתי שאני לבושה בחצאית קצרה וחולצת בטן מתחת למעיל שחור וארוך, העקבים שלבשתי נתקעו באדמה הלחה וכמעט גרמו לי למעוד.
הפלאפון שלי רטט ולחצתי על המקש הירוק בלי להסתכל מי מתקשר.
"איפה את?" שמעתי קול של בחורה מהצד השני, הוא היה מוכר עד כאב אך לא הצלחתי להבין מי היא.
"בכניסה. אני כול כך מחכה לפגוש אותו כבר!" הקול שלי היה שונה, היה בו משהו קר וחסר חיים – כמו בכול החלומות זיכרונות שלי.
"לקס, תשבעי לי שאת נזהרת!" הקול של הבחורה היה חמור ואני גילגלתי עניים.
"אני נכנסת, חייבת לנתק." עניתי לה.
"לקס! ניק הוא חרא של-" ואז ניתקתי, לא מוכנה לשמוע את ההמשך.
לקחתי נשימה עמוקה בדיוק בכניסה לאיזור המסיבות של סטרוק, העברתי יד בשיער הארוך והבלונדיני והזזתי אותו מאחורי אוזני.
"את יכולה לעשות את זה," לחשתי לעצמי. רגל ימין שלי בדיוק התחילה לשקוע בבוץ כשהרגשתי יד גדולה תופסת את מותניי וגוררת אותי הרחק מהמסיבה.
"היי!" התחלתי לצרוח והיד השניה של אדוארד חסמה את פי תוך שניות. הוא הרים את גופי מהאדמה ביד אחת וגרר אותי לעצים הקרובים, רחוק מספיק כדי שאף אחד לא ישמע את הצרחות שלי.
"מה אתה עושה חתיכת אידיוט?!" צרחתי כשהוא שיחרר אותי ונעמד מולי. אדוארד לבש ג'ינס משופשף וחולצת טריקו ירוקה שהבליטה את עניו, הייתי בטוחה שכול הבנות במסיבה נמרחות על אחי.
עניו של אדוארד הצטמצמו כשהוא הביט בי "כמה פעמים אמרתי לך שאסור לך לבוא לכאן?!" הוא שאג.
שילבתי את ידיי על חזי והחזרתי לו מבט "ומי אתה בכלל שתגיד לי דברים כאלה?".
"אני אח שלך!" ידיו של אדוארד התעופפו לצדדים אך אני נשארתי מולו, לא זזה אפילו בסנטימטר.
"בדיוק!" התחלתי לצעוק גם, שום שיחה עם אדוארד לא התנהלה ברוגע. "אתה אח שלי, לא אבא שלי, לא חבר שלי, לא שום דבר בשבילי! ואם אני רוצה לבוא לפה אני אבוא לכאן!!!".
"אני נשבע לך שאם אני אראה אותך נכנסת למקום הזה-"
"מה יש במקום הזה שאתה כול כך פוחד ממנו אד, אה? סמים? אלכוהול? ניסיתי את כול זה כבר!" עכשיו כבר רעדתי מרוב עצבים, מי הוא בכלל שיגיד לי מה לעשות?
"את מפגרת לגמרי!" אחי תפס את ראשו.
"אתה המפגר בנינו! אני לא בת ארבע עשרה אדוארד-"
"את מזדיינת מגיל ארבע עשרה עם כול החברים שלי! על מה את מדברת בכלל?" הסטירה שהנחתתי עליו אחר כך גרמה לו לקפוא במקום, הוא תפס בלחי שלו שלפתע קיבלה גוון אדום.
"לך תזדיין!" תפלטי והסתובבתי במקומי, מתחילה ללכת לכיוון המסיבה.
"אלכסנדרה! אני נשבע לך שאם את תיפגשי עם ניק-" הוא נעצר באמצע המשפט כשסובבתי אליו את מבטי שוב.
חייכתי את החיוך הכי גדול שיכולתי לעלות על שפתיי "אני לא הולכת להיפגש עם ניק," העברתי שוב יד בשערי. "אני הולכת לבלות איתו את הלילה."

אור לבן. אני ממצמצת בעניי כמה פעמים ורואה מולי תקרה לבנה. הראש שלי עדין כואב וצליל מוכר של זמזום נשמע.
אני שומעת צעדים ממרחק, קולות דיבורים מרוחקים עוד יותר – אך חוץ מי זה שקט מוחלט.
אני מזיזה את עניי ימינה ושמאלה ונתקלת במוניטור. שיט. ידעתי! ידעתי ששוב אני כאן, במקום המתועב הזה.
אני מנסה להתרומם אך הגוף שלי כבד, הראש שלי מתחיל לעקצץ והדבר היחיד שעובר לי בראש הוא סוואנה. איפה היא? למה היא לא כאן לידי ואיך הגעתי לכאן?
שמעתי צליל של נקישות עקבים על הפרקט ומיד לאחר מכן את קולה של גרייס "ד"ר, אמרת לי שזו בסך הכול חבלה קלה בראש, למה היא לא מתעוררת?!" אמא שלי נשמעה היסטרית.
עצמתי את עניי ברגע ששמעתי את קולה, לא רציתי שהיא תדע שאני ערה. לא רציתי לשמוע אלפי שאלות של האם אני זוכרת מה קרה לי ומה עשיתי ביער סטרוק באמצע הלילה.
הרגשתי ידיים על המצח, משהו קר נצמד לחזי, מישהו נגע בעירוי שהיה מחובר לוריד שלי. כמה קולות, מילמולים, קולה ההיסטרי של גרייס ומיד אחר כך שקעתי שוב בשינה עמוקה.

ברגע שנכנסתי מבעד לדלת השלכתי את התיק שלי על הריצפה, הוא נחבט בפרקט החום בחבטה רמה, אך אני כבר הייתי בדרכי לקומה השניה. השיער שלי היה מפוזר ומבולגן ועף לכול הכיוונים בזמן שרצתי במדרגות שתיים- שתיים.
לבשתי טייץ שחור שלחץ לי על הבטן, רגליי, שהציצו מבעד לסוודר הגדול שלבשתי נראו דקיקות מידי.
"אדוארד!" קראתי בקול רם ומיהרתי במורד מסדרון ארוך שלא היה מוכר לי. דלת חומה חיכתה לי בסופו ואני הלמתי עליה באגרופיי, פולטת קללה אחר קללה.
"אד!" בעטתי בדלת עם רגליי אך שום תשובה לא נשמעה. פלטתי אנקת זעם והרמתי את הסוודר שלי כלפי מעלה, על חגורת הטייץ שלי היו מחוברות שתי סיכות ראש. שלפתי אחת מהן, מכניסה אותה לחור המנעול ומתעסקת איתו כמה שניות.
הדלת נפתחה כמעט מיד ואני מהרתי להחזיר את הסיכה למקומה ולפרוץ פנימה; החדר היה חשוך ואפוף עשן. ריח דוחה עמד במקום ואני סגרתי את אפי ומהרתי לעבר החלון, פותחת את התריס לרווחה ונותנת לריח הרע לצאת החוצה. אדוארד היה זרוק על הריצפה במכנסי טרנינג בלבד, עניו היו פקוחות והוא הביט על התקרה, כאילו לא נכחתי בכלל במקום.
העפתי מבט אחד לעבר המיטה שלו וראיתי חומר לבן מפוזר על נייר עיתון ישן, התקרבתי לעברו וטבלתי את האגודל שלי באבקה הלבנה. ליקוק קטן הספיק לי כדי להבין מה הוא החומר הזה. שיט! אחי התחיל להסניף קריסטל.
"אדוארד!" פלטתי צעקה ומהרתי לעבר אחי השוכב על הריצפה, בעטתי בצידי גופו ועניו התגלגלו לעברי.
"אהמ" הוא נהם.
"מה אתה עושה?!" זעקתי, מצביעה על המיטה שלו; איפה שנח החומר הלבן.
עניו של אדוארד חזרו להביט בתקרה, והדבר היחיד שגילה לי שהוא עדין שומע אותי היה החיוך המלגלג שהופיע על פניו.
זעמתי. רציתי לעמוד ולחבוט בצלעות שלו עד שמשהו יסדק שם והוא יהיה חייב ללכת לבית החולים, שם יכולים לעשות לו גם שטיפת קיבה. פניו של אדוארד היו רזות בצורה מחרידה, עצמות לחיו בלטו ועניו הירוקות נראו כבויות. אפשר היה לחשוב שהוא כבר מת.
"בן של זונה," פלטתי ומהרתי לעבר המיטה שלו, אוספת את כול החומר המפוזר על נייר העיתון ואז רצה לכיוון החלון הפתוח. אדוארד קלט מאוחר מידי; או שהוא היה מסומם כול כך שלא הצליח להגיב מהר יותר. ידיו סגרו על גרוני כשהאבקה הלבנה התעופפה לכול עבר מבעד לחלון.
התחלתי להשתנק כשהאוויר הפסיק להגיע לריאות שלי, ניסיתי לנשום אך ידיו של אדוארד סגרו עליי בחזקה. תפסתי בידו "אד…" השתנקתי.
עניו היו מטורפות כשהביט בי "חתיכת זונה! מה את חושבת שאת עושה?!" הוא צרח ורוקו ניתז על פניי. ניסיתי נואשות להיאחז בעניו הירוקות שפעם היו מקום המפלט שלי.
המשכתי להכות קלות על ידו; אך ידעתי שהוא לא שפוי, הוא לא חושב על מה שהוא עושה. הוא…הוא יכול להרוג אותי.
"זה היה החומר שלי!" הוא המשיך לצרוח כמו מטורף. "הפאקינג חומר שלי!!! אני אהרוג אותך חתיכת זונה!!!".
הוא עזב את גרוני בדיוק כשהתחלתי לאבד את זה לגמרי, ואז דחף אותי בחוזקה על אדן החלון. הגב שלי נחבט בקיר בעוצמה ואני צנחתי על הריצפה, מחזיקה בגרוני ונושמת במהירות.
אדוארד תפס כוס שעמדה על השולחן שלו והטיח אותו בקיר מאחורי, הרגשתי את כול הרסיסים נופלים עליי, הפחד שיתק אותי.
"אדוארד!" יללתי. "אדוארד תפסיק זאת אני!!! תסלכל מה אתה עושה לי ! אד…" זחלתי מהקיר לעברו של אחי המשתולל, שהמשיך לזרוק דברים ברחבי החדר.
""חתיכת זונה בת זונה!" הוא המשיך לצרוח כשזחלתי עד עליו ותפסתי ברגלו הימנית, מסרבת להרפות. הכול בפנים נשרף לי. זה אחי, הבן אדם שאהבתי יותר מאת עצמי. זה שהחזיר אותי מהמקום הכי גרוע בו הייתי, זה שעשה הכול כדי להגן עליי, זה שאף פעם לא עזב אותי…וזה מה שעשיתי לו, הרסתי את חייו.
"הכול בגללך!" אדוארד משך אותי כלפי מעלה, מעמיד אותי על רגליי. "הכול בגלל שאת כול כך אגואיסטית!!"
"דיי," ניסיתי לאחוז בו אך הוא דחף אותי ממנו. "אל תגיד את זה…"
"את הרסת לי את החיים כלבה! ועכשיו את לוקחת לי את כול מה שנשאר לי? אני צריך את החומר הזה!!!" אדוארד צרח חזק כול כך שהייתי בטוחה שמישהו מהשכנים יזמין משטרה בקרוב.
"אני-" הוא דחף אותי בחזרה לריצפה לפני שהספקתי להוציא הגה. התחלתי לבכות חזק יותר כשהרגשתי משהו נוזל על גבי כתפי הימנית, לא ידעתי אם זה ניגרם מההתנגשות שלי בשידה בזה הרגע או מהרסיסים של הכוס שעפו עליי מוקדם יותר. "אני זה כול מה שנשאר לך!!! תסתכל עליי אדוארד! אני פה." צעקתי בכוח גרוני, מנסה לגרום לו להקשיב.
אבל אדוארד היה בטרנס של עצמו, הוא בעט בדברים וצרח ומשך את שיערו, מתעלם לגמרי ממני.
"אדוארד!!!" הזעקות שלי בקושי הצליחו לגבור על הצעקות שלו, והכאב בחזה שלי עמד להכניע אותי. רציתי שפשוט יבוא ויחנוק אותי למוות כדי שלא אצטרך להתמודד עם הכאב הזה שאני מרגישה בכול פעם שאני רואה אותו במצב הזה.
"מה?! מה את רוצה?!" אדוארד נפל לידי על הריצפה, העניים הירוקות שלו היו מלאות בכאב. "את הרסת לי את החיים…את הפכת אותי לרוצח!!! מה עוד את רוצה?!".

"אנני! היי, את שומעת אותי?".
מצמצתי בעניי פעמיים, שלוש, ארבע ואז ראיתי את פניה של סוואנה מעליי.
הפה שלי היה יבש ולא הצלחתי להשחיל מילה, הבחנתי שאני עדין נמצאת בבית החולים, מחוברת למוניטור ולעירוי.
"איך את מרגישה?" היד של סוואנה ליטפה את פניי ואני מצמצתי פעמיים, מקווה שהיא תבין שזה אמור להיות 'בסדר'.
הראש שלי כאב, המציאות התערבבה עם החלומות ובכול פעם שנזכרתי בשם 'אלכסנדרה' הרגשתי שאני הולכת לפרוץ בבכי. למה כולם קוראים לי אלכסנדרה? למה סקיי קרא לי ככה אתמול?
סקיי. איפה סקיי?!
"סווא.." ניסיתה ללחוש אך הצריבה בגרון לא נתנה לי לסיים את שמה של חברתי.
"הכול בסדר מותק, רק התעלפת והראש שלך פגע באבן מטופשת ליד הרכב שלי. אני וסקיי נלחצנו ולקחנו אותך לכאן, ירד לך דם…לא ידעתי מה לעשות," סוואנה לחשה לי, ראיתי דמעות מצטברות בזווית העין שלה.
לקחתי נשימה עמוקה, הייתי חייבת לדבר איתה לפני שהד"ר יראה שאני ערה, או יותר גרוע- שגרייס תבחין בזה.
"מ…מים," הצלחתי להשתנק וסוואנה קפצה מכיסא כאילו קיבלה מכת חשמל. היא לקחה כוס מים מהשידה שעמדה ליד המיטה שלי ועזרה לי להתרומם קלות, המים היו כמו אוויר לנשימה בשבילי.
בעזרתה של סוואנה הצלחתי להתיישב במיטה כשהכריות תומכות בי מאחורה. גיליתי שראשי היה חבוש בתחבושת לבנה וגדולה, כנראה שבאמת פתחתי את הראש.
"אני חייבת לקרוא לרופא, בסדר?" סוואנה החזיקה בידי והביטה בי בריכוז כאילו חיכתה שאתעלף שוב בכול דקה.
"חכי," קירקרתי. "מה אמרת..?"
"אוה, הם לא יודעים איפה היית. אמרתי להם שהתעלפת אצלי בחדר, והראש שלך נחבט בקצה של המיטה שלי. לא סיפרתי לאף אחד," סוואנה בלעה את רוקה. "סקיי נסע הביתה ברגע שהוא ראה את גרייס, הוא אמר שהוא חייב לדבר איתך אחרי שתשתחררתי."
שתקתי כמה רגעים, מנסה להבין מה כול זה אומר.
"הוא יודע הכול, נכון?" לחשתי לסוואנה.
"הוא יודע שקוראים לך אלכסנדרה, אני מניחה שזה אומר הכול," היא נאנחה וקמה ממקומה, הולכת לקרוא לרופא התורן.