אל תסתכל על הקנקן – פרק 1/5 – היום הראשון

מאדי היא נערה ביישנית.
אולי בגלל זה מציקים לה בבית הספר, אולי בגלל זה אין לה חברים.
היא ביישנית ומופנמת, ואין לה את הכוחות לשנות זאת.
בכל פעם שהיא ניגשת למישהו, יש לה בחילה ובא לה להקיא.
היא ניסתה, היא ניסתה להתגבר על זה, אבל היא פשוט לא יכולה, זה מי שהיא…
נערה מופנמת.

ולדעתה של אמא שלה זה היה בסדר, והיא לא דחפה אותה להכיר חברים, אבל הכל השתנה כשהיא מתה.
מאדי חיה כבר 7 שנים בלי אמא שלה, והיא כמעט לא זוכרת את התקופה שהייתה לפני, היא השתנתה לגמרי.

אבא שלה התמנה לסגן בית ספר חדש, והיא תעבור אליו בשבוע הבא.
היא לא רצתה לעבור בית ספר, בגלל שבבית ספר הנוכחי שלה, כולם ידעו שהיא מופנמת ועזבו אותה בשקט, כמובן שהיו כאלה שעדיין הציקו לה..

אבל לא הייתה לה ברירה, היא הייתה חייבת.

ביום הראשון של בית הספר החדש שלה היא עמדה בפתח הכיתה, ונצמדה אל שולחנה של המורה,
כשהצלצול נשמע היא התיישבה במקום הכי רחוק מקדמת הכיתה.
לאחר כמה דקות המורה נכנס אל הכיתה, "בוקר טוב תלמידים היום אנחנו-"
הדלת נפתחה ונער בהיר עור נכנס אל הכיתה, היה לו שיער צבוע בכחול – מבריק, שנח על ראשו ברכות, היו לו עיניים חומות והוא לבש ג'קט אדמדם – חום עם ג'ינס שחורים הדוקים.
מאדי סקרה אותו במבטה, היא יכלה לתאר שהוא הילד הפופולארי שבכיתה.
"מאט… יופי שהצטרפת אלינו…" המורה אמר במבט משועמם "היכנס" אמר והסתובב אל הדלת כדי לסגור אותה.
מאדי גלגלה את עינייה, כשראתה אותו מחליף כיפים עם חבריו לכיתה, היא הניחה את ראשה על השולחן, עד שהרגישה נוכחות מעליה,
היא הרימה את מבטה וראתה את מאט עומד מעליה.
היא לא הבינה מה הוא רוצה – נשימתה האיצה.
"את יושבת במקום שלי" אמר במבט אדיש.
"מ..מה?" אמרה שקט "א..אה" היא קמה והלכה אל המקום האחר שהיה פנוי, שתי מושבים מלפניו.
"כמה מביך" לחשה לעצמה
כשהשיעור הסתיים היא יצאה מהכיתה במהירות, ולא ידעה שמבטו של הנער עם השיער הכחול עוקב אחריה בסקרנות.