אני והחבר הדמיוני שלי – פרק 27

"כן, אנחנו מתחתנים אבל..בעוד שנה שנתיים".
אמרתי לאנה ודביר: "אתם עדיין צעירים, בעוד שנה שנתיים".
דביר שאל: "לא נורא, ואת מה עושה פה? עם דניאל".
עניתי: "גם"
אנה שאלה: "מה גם? מה מתחתנים כאילו? מה עכשיו?"
צחקתי, ועניתי לאנה: "אנחנו מתחתנים, אבל לא עכשיו,
רק קונים טבעת נישואים..ובעוד שלוש שנים נתחתן!"
דניאל אמר: "כן, אשתי לעתיד!"
דביר חיבק את אנה, ושאל: "מה בסוף לא הלכתם למועדון?"
דניאל ענה: "כן, כי אשתי שחכה את הכרטיס כניסה..אבל לא נורא
היה לנו כיף יחד!"
דניאל הסתובב עלי ואמר: "את בינתיים תבחרי טבעת, ואני ודניאל נסתובב פה,
טוב?"
אמרתי: "טוב, אבל על תעלם למלא זמן!!"
דניאל אמר: "אוקי אמא" כולנו צחקנו, אפילו אישה
שהייתה בחנות היא צחקה!!
אנה שאלה אותי: "טוב, אז נתחיל?"
שאלתי: "במה?"
אנה ענתה: "סתומה שכמותך! לחפש לנו טבעת!!"
אמרתי: "אה, אז תגידי ביותר מובן!!"
אני ואנה, השתוללנו על כל החנות!
בסוף מצאנו את הטבעות שרצינו, והם היו מזה יקרות,
שלי עלתה 1,000 ושל אנה קצת פחות 960 שקל.
קראנו לבנים, והם שילמו, יצאנו מאושרים, כולנו
יחד טיילנו, היה יום הכי מאושר בחיים שלי!
ואז אחרי כמה שעות, נהיה חושך..
דניאל אמר לי: "טוב אז…נלך לבית, אני עייף מת!"
אמרתי: "בסדר", אנה ודביר הלכו למועדון מסתבר שהכרטיס
היה אצל אנה…אז לא היה אכפת לי ולדניאל…
נכנסנו לבית, ואמא שלי ואבא שלי אכלו ארוחה,
אימי ראתה אותנו, ישר קמה וניגבה את פיה,
קמה אם צלחת האוכל והתקרבה עלינו..
ושאלה: "נו איך נהנתם??"
דניאל אמר: "בטחח, רק שלא הלכנו בסוף למועדון,
היה לנו יותר טוב".
אמא שלי הסתכלה עלי, ראיתי שהיא מסתכלת על הטבעת,
היא חייכה ושאלה: "מה זה על האצבע שלך?"
עניתי: אנחנו מ-מאורסים אמא, בעוד שלוש שנים נתחתן!!"
שמעתי את אבא שלי נחנק, ואמא שלי שברה את הצלחת,
אבא שלי שאל: "איך מאורסים? דניאל אתם עדיין קטנים!"
אמרתי לאבי: "אבא..נראה לך שנתחתן עכשיו? בעוד שנים!!
ועכשיו סתם קנינו טבעת!"
אבי ואימי צחקו ואמרו: "אהההה, אוקי כי פשוט נבהלנו!!"
ואז..