משפחה זה לעולם – פרק 1

משפחה זה לעולם – פרק 1

"היי, הגעתם למשיבון הסלולרי של בן. אני מצטער אבל אני לא יכול לענות כעת. תשאירו הודעה ואני אשתדל לחזור אליכם בהקדם" 
אמר הקול של בן דרך הטלפון. זה לא מפתיע שהוא לא עונה לשיחות. הוא לא עונה לשיחות כבר חודשיים. 
נמאס לי כבר להשאיר לו הודעות בתא הקולי. זה כבר לא נעים לי. אבל אני חייבת שהוא יבוא, הוא חייב לבוא לבקר את אבא שלו. 
"היי בן, זו שוב אני. אני מבינה שאתה קצת עסוק אז.. אם תוכל להתקשר כשתתפנה זה יהיה נחמד. אבא שלך מתחיל להבריא והוא מוסר שהוא מתגע…" רציתי להמשיך אבל הביפ המוכר הגיע מה שאומר שההודעה שלי נקטעה.
הנחתי את הטלפון במקומו והמשכתי לסדר. 
נכנסתי למטבח והעפתי מבט על ארון התרופות. כל כך הרבה תרופות לבן אדם כל כך קטן. לפעמים אני מרגישה רע בשביל אדון ג׳ונס. למרות כל התרופות שלו המצב לא נראה מזהיר. 
לפעמים אני לא מבינה למה בן לא רוצה לבוא לבקר את אבא שלו. למה הוליווד יותר חשובה לו מאשר האבא החולה שלו.
התחלתי לסדר את התרופות לפי שמישות כשלפתע שמעתי רעש מוזר מלמעלה. 
עזבתי את כל מה שהיה בידי ועליתי בריצה לחדרו של אדון ג׳ונס. 
"אדון ג׳ונס הכל בס- אלוהים אדירים! איך הגעת למצב הזה?" שאלתי בהלם מלווה בדאגה כשראיתי את אדון ג׳ונס מוטל על הרצפה ליד מיטתו. 
"אל תדאגי, לוסי, ניסיתי להגיע לשירותים בכוחות עצמי אבל כנראה שלרגליים שלי זה מאמץ גדול מדי" אמר בצחוק מאולץ. 
"אז בשביל מה אני פה? למה אתה חושב ששכרו אותי להיות המטפלת שלך? בשביל שתקום לבד מהמיטה?" שאלתי ועזרתי לו לקום לאט. 
"אבל כבר לא נעים לי לטרטר אותך בשביל הבעיות שלי"
"שטויות, אני פה בשביל לעזור לך. כל מן שאתה צריך תקרא לי." אמרתי עם חיוך חם. 
"תודה רבה לוסי, את באמת.. כמו הבת שמעולם לא הייתה לי" אמר ודמעה זלגה מעיניו. 
"דיי, אל תבכה, אתה תגרום לי לבכות גם" אמרתי וניגבתי את דמעותיו. 
"גם אתה כמו האבא שמעולם לא היה לי" אמרתי עם חיוך. הוא באמת היה כמו אבא שלי. הוא היה נחמד ועוזר, לא כמו האבא האמיתי שלי שעזב אותי ואת אימי כשהייתי בת שנה. 
"הצלחת לדבר עם בן?" שאל, וניצוץ של תקווה עלה בעינו. 
"לא, הוא עסוק מדיי, אבל השארתי לו הודעה במשיבון" אמרתי וראיתי איך מצב רוחו יורד לאט. 
"אל תדאג, אני בטוחה שהוא יקשיב להודעה ויחזור אליי" אמרתי, מנסה למכור כמה שיותר את מילותי. 
"כן, המשפט הזה היה נשמע אמין לפני חודש, היום הוא סתם מעציב" אמר אדון ג׳ונס. 
"יודע מה? בוא נפסיק לחשוב על זה. אני אלך להביא לך מים ואז נצפה יחד בטלוויזיה, אוקי?" שאלתי והתחלתי ללכת לכיוון הדלת. 
"תביאי לי קולה"
"אתה יודע מה הרופא אמר על קולה" 
"כן, אבל הרופא לא פה עכשיו ובא לי קולה" אמר אדון ג׳ונס וחייך כמו ילד בן 4. 
"זו הפעם האחרונה" אמרתי וחייכתי גם. 
"אין בעיה" אמר וקרץ. 
ירדתי למטה להביא לו קולה כשלפתע הטלפון צילצל. 
רצתי מהר לטלפון על מנת שאוכל להפסיק לענות. 
"הלו?" אמרתי מתנשפת כשהגעתי לטלפון. 
"שלום, עם מי אני מדבר?" שאל האדון שבצד השני. 
"לוסי, אפשר לדעת עם מי אני מדברת?" שאלתי בקול חושד. האדם לא היה מוכר לי. 
"בן. בן ג׳ונס"