אני שונאת לאהוב אותך – פרק 1.

תחבתי את האוזניות התכולות שלי לתוך אוזני, השענתי את ראשי על גבי זגוגית חלון ההסעה המלוכלך בדרך מחליאה, עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. חייכתי לעצמי בהקלה שגרמתי לעולם להשתתק רק לכמה רגעים זעירים אך יקרים מפז, ראותי צרבו וגרוני היה חנוק.. הייתי סגורה, עוטרת מסביבי את החומה הקשיחה שלי אשר מכווצת אותי ונותנת לכל האופל לדבוק בי ולטרוף אותי.. וזה טוב. כשאף אחד לא רואה, לא מרגיש, לא מפריע..
"תפסיקי תמיד לנסות להשתיק אותי!" גערה בי קאט וקרעה את האוזניות מאוזניי, מצמצתי בעיניי וחשתי מעט מעורפלת, היא נראתה נפלא ויפהפייה למרות הכעס שנטען בה, זקפתי גבה, מה היא רוצה עכשיו?
"מה קאט?" שאלתי בלחש ושלבתי את ידיי האחת בשנייה והתכווצתי במושבי.
היא גלגלה את עיניה וקמטי ייאוש נכחשו על גבי טווי פניה העדינים. "נמאס לי שאת תמיד מתעלמת ממני, שומעת את השירי דיכאון הדפוקים שלך ומתחבאת, אנחנו חברות..!"
"אני מצטערת, אני פשוט עייפה.." שקרתי. "עכשיו אני מקשיבה, מה יש?" חייכתי.
היא נשמה עמוק והצליחה להבליע חיוך בעל גומה קטנה ויחידה. "אחי מזמין את כל החברים שלו, עומד להיות לי לילה זוועתי.. בכל מקרה, בגלל שאני מרותקת חשבתי שתרצי לארח לי חברה". קרצה לי.
מצמצתי בעיניי וקרקרפתי עקצצה, אוי.. אין לי כוח לזה, אבל כשאני בכיתי במשך שבועות שהוריי התגרשו ושאבי לא רוצה קשר עמי עוד, או כשסבי מת ואחריו סבתי התאבדה, או כשהלכתי לפסיכולוג עקב הרצון העז למות.. ובגלל עוד כמה דברים שהיא מעולם לא תצטרך לדעת, היא הייתה שם בשבילי, אז לבלות לילה שלם עם צחוקים של חבורת נערים ברקע זה כלום. "בשמחה, נוכל לצחוק עליהם ולהתעלל בהם". קרצתי לה גם. "אני הרי אשמה גם שאת מרותקת אז, למה לי לסרב?"
היא התבוננה בי במעט נוזף אך גם רך, הבעות כה שונות שנקשרו על גבי טווי פניה, היא מצליחה כל כך טוב לשלב, כשלי קשה לא רואים, כשאני שמחה לא רואים, כשאני מתרגשת לא רואים.. אף אחד לא מצליח לקלף ולפצח אותי, לשבור את חומות הפלדה.
"כדאי לך לבוא, אז תשע בערב?"
"בשמחה, נוכל גם ללמוד ביחד למבחן במתמטיקה.."
היא נשמה עמוק ונראתה מדוכאת. "שיהיה, נלמד גם מתמטיקה.."
צחקקנו ואז לפתע היא קפצה במקומה. "יש לאח שלי חבר חתיך.. אולי אני אצליח להשיג אותו".
"כמובן שתצליחי, כולם נופלים על הברכיים כשרואים אותך.. וגם יש להם סיבה, אל תדאגי, הוא שלך".
היא שחקה באצבעותיה קושרת אותן האחת בשנייה. "הלוואי, אבל.. הוא שונה. לא פעם נסית להתחיל עמו, השקעתי וטפחתי את המראה שלי והתנהגתי אליו יפה, הוא פשוט לא בקטע שלי".
"כנראה הוא לא מחפש רק פנים יפות". חייכתי אליה חיוך מעודד. "והנערה שבתוכך הרבה יותר יפה, מעבר לנערה מטופשת בת 17".
"אולי את תצליחי אותו.." היא פלטה בארסיות. "אבל שיהיה, תודה".
"אל תדאגי, הוא לגמרי שלך!". הרמתי ידיים ובאתי לתחוב את האוזניות לאוזניי אך היא חטפה לי אותן שוב והתבוננה בי בגבה זקופה חסרת אמונה. "ואיך את בטוחה בכך?"
"כי אני לא רוצה חבר".
"הוא לא יהיה כמוהו.. את לא מכירה אותו.." היא סננה בלחש.
זה הכה בי כדלי מלא בקרח וגל של רעד הצליף בי, עורקיי להטו ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, ראשי הסתחרר והייתי קצרת נשימה "זה לא חשוב, די". לבי הלם בחוזקה ופשוט לא רציתי לחשוב עליו.
היא החזירה לי את הטלפון במבט מתנצל. "תיהני.." מלמלה.

נגררתי לכיתת ספרות, רגל גוררת רגל בעייפות ובייאוש, שיעור ספורט. נחרתי נחירת בוז, שוב פעם רגליי הסתבכו ונפלתי נפילה חופשית על הפרצוף ופגעתי בשלוש בנות עם הכדור-עף. אני בהחלט סכנה לאנושות, בהרבה מובנים..
אבל הסיבה היחידה שאני שונאת את השיעור הזה היא לא בגלל שמעולם לא באמת אהבתי לכתוב חיבורים, גם לקרוא איני אוהבת במיוחד.. אני טיפוס שקט שרק שומע מוזיקה או ריקוד מול המראה על גבי נעלי הפויינט, אלא בגלל שדרק גם שם..
כשהוא ראה אותי הוא חייך אליי, עצמתי את עיניי והתיישבתי במקום הרחוק ביותר ממנו. לאחר כמה רגעים הילד שיושב מאחוריי נקש על גבי הגב שלי,סובבתי אליו את ראשי ובדיוק המורה נכנסה לכיתה.
"מה?" סיננתי בלחש.
הוא משך בכתפיו. "מכתב מדרק".
"תחזיר לו". נהמתי.
"קים יש בעיה?" קראה אליי המורה בכעס, גבותיי הזדקפו בערמומיות ורק רציתי להלשין על דרק על כך שהוא מעביר אליי פתקים, אבל משהו בי להט וידעתי שאיני מסוכלת להאשים את.. בלעתי את רוקי וזה צרב, הדמעות עמדו בעיניי וחשתי כיצד כל סערותיי סומרות, דמי נזל מפניי.. את אהבת חיי.
"לא, הייתי בטוחה שראיתי דבורה, מצטערת".
המורה גלגלה את עיניה. "תתרכזי בבקשה.." מלמלה וחזרה לכתוב על הלוח את נושא השיעור.
"נו, הוא יהרוג אותי.." האיץ בי הילד המרגיז, הידקתי את ידיי לאגרופים וחטפתי ממנו את המכתב, בואו נראה מה הבוגד הדפוק הזה החליט לכתוב לי, הוא אף פעם לא היה טוב בכתיבה גם.. תמיד צחקנו על המורה הזו שהגזמה מידי ונשמעה דרמתית, נסנו לחקות את יכולת הכתיבה שלי וכשלנו כישלון חרוץ.. חייכתי, עוד חוויה שחלקתי אתו, אבל אני חושבת שמה שהכי פרק את הזוגיות הזו הייתה אור העובדה שמעולם לא חלקתי עמו דבר מחיי האישיים.. רק את הדברים השטחיים והרדודים הוא ידע עליי, אבל לא יותר מכך.. כי הוא היה בורח, הוא היה עוזב אותי, נוטש. אני 'חבילה כבדה' מידי בשביל כל גבר שקיים, אני קנאית בטירוף ודורשת תשומת לב רבה.. יש לי כה המון הפרעות ובעיות שאף פסיכולוג לא יוכל לפתור.
התחלתי לקרוא:
"אני מבין שאת שונאת אותי כל כך וזה בסדר, אני גם שונא את עצמי. חשוב לי שתדעי שאני מצטער ואני יעשה הכול בשביל שתסלחי לי, אם את מוכנה לקפוץ למים ולתת לזוגיות הזו עוד הזדמנות אחת, פגשי אותי בחנייה האחורית בסוף היום, כלומר בסוף השיעור הזה!
דרק. "
התבוננתי בו והבנתי שהוא נעץ בי מבט כל הזמן הזה. נשכתי את שפתי התחתונה, הצמרמורת שפדה את כל גופי, אלפי כרסומים כרסמו כל פיסת עור בגופי, לבי הלם בחוזקה.. צווחתי בתוך תוכי צווחה שהדהדה בכל איבריי, גרמה לכל מערכת, תא ועורק להישרף ולבעור בגופי.. חרבה אותי, ופשוט רציתי לצווח לו 'אני אוהבת אותך', אבל תת ההוקרה שלי פשוט הטיחה לי בחוזקה, אל תחשבי על זה.
והיא צדקה.
לא נועדנו אחד לשני אם הוא לא מתמודד אתי עוד לפני שבכלל הכיר אותי באמת, בכזו מהירות פשוט תקע לי סכין בלב והנציח אותי, שפד, מסמר, נעץ את הסכין החדה שבחדות ופרק אותי על נשקי.. גרם לי להתמוטט, לבכות, להיכנס שוב פעם לדיכאון האכזר שאני כל יום נלחמת עם עצמי מחדש לגבור עליו ולא לתת לו להשתלט עליי..
"לא". כתבתי על גבי הדף והחזרתי לילד. "תעביר לו.." מלמלתי בלחש וחזרתי, בקושי, להתמקד איכשהו בשיעור.