אני שונאת לאהוב אותך – פרק 2.

נכנסתי במהירות להסעה, מתחמקת מקאט, דוחפת מספר נערים מבולבלים ואולי גם במעט כועסים, יודעת בעמקי לבי שיעשה הכול.. רק להתחמק מדרק, לא לפגוש במבטו, בעיניו, לשמוע באוזני את המילים הכה אהובות ועמוקות הללו שרק ברגעי המשבר שלנו הוא נזכר לומר.. הניסיון שלו לנשוק לי יפרוק אותי על נשקי, אני יחרב עד עפר ופשוט אכנע לו.. לקסם ולכוח הטעונים בו, כאילו ונועדו אך ורק למעני, רק ורק לגרום לי לכשול וליפול כטיפשה..
התיישבתי במושב החמים של ההסעה, במקום הקבוע שלי ושל קאט, התכווצתי ודחפתי את האוזניות התכולות לאוזני.
ראיתי את דרק יוצא החוצה, סערו נוטף מים מהגשם, נוגע בטווי פניו הגבריים והמושכים העשויים ללא חת, הוא נראה כה מדהים.. כה כובש, כמקור אור ליופי ולביטחון העצמי, נשכתי את שפתי התחתונה וידעתי שהוא בלי תיק הגב שלו, או בלי מעיל וכובע רק בגלל שהוא היה נואש לתפוס אותי.. לא רציתי לדעת מה המילה הקטנה שכתבתי בחזרה כתשובה גרמה לו, לא רציתי אפילו לחשוב ולהתעמק במה שהיא גרמה לי.. כי ידעתי שאני אבכה ואשנא את עצמי.
"את יודעת שגם את שגית בחיים שלך לא פעם אחת.." מלמלה קאט וכהרגלה משכה את האוזניות מאוזניי.
מצמצתי לכיוונה. "הוא דבר אתך..?" לחשתי ברעש וחשתי כיצד דמי לוהט בעורקיי, חזי כאב ולא הצלחתי למצוא אוויר לנשימה, הוא מתעב אותה בכל לבו משום מה.. ואם הוא עצר אותה דבר עמה רק בשביל למצוא אותי, כנראה שהוא באמת מצטער.. בלעתי את רוקי בקושי וזה כה צרב, יופי, אני מרגישה יותר רע עם עצמי עכשיו.
"להפתעתי הרבה גם.." היא מלמלה ושחקה באצבעותיה קושרת אותן האחת בשנייה ואז התבוננה בי בדריכות. "תראי קים, אני מודה שגם אני הייתי נפגעת.. רק התחלת לדבר באמת והוא נטש ובגד בך, אבל גם את פשלת לא פעם אחת.. פגעת גם בי פעמים רבות, אבל חייבים לדעת לסלוח ולהמשיך הלאה.. תתפלאי, אבל אולי הוא באמת אוהב אותך? יש גברים שלא מראים זאת כל כך טוב.."
זקפתי גבה ופלטתי אנקת ייאוש. "אין דבר שאני משתוקקת יותר.. אבל זה חזק ממני, איך אני יכולה להיות עם משהו שלא אוהב אותי כמו שאני?"
"כי הוא לא מכיר אותך!" היא במעט הגביהה את קולה.
"הוא לא רוצה!" צעקתי עליה, דחפתי את האוזניות האהובות מכל לאוזניי ושלבתי את ידיי, חשתי כילדה סוררת ואהבתי זאת, זה העניק במעט לביטחוני העצמי הירוד. "עכשיו בואי לא נדבר עליו.. זוהי הבעיה שלי".
הצלחתי לחוש אותה נאנחת בכבדות במושבה, היא אמרה דבר מה אך לא שמעתי, היא גם לא כמעט שוב קרעה את האוזניות אז שערתי שהוא לא כל כך חשוב או.. או שהיא לא רצתה שאני אשמע אותו מרוב שהוא גרוע.

לאחר שארזתי תיק קטן ונפרדתי מאמי. "תזכרי לקחת את הכדורים.." מלמלתי. "הם במדף הראשון במקרר משמאל".
"אני אישה בוגרת, אני יוכל למצוא את הכדורים קים". היא הטיחה בי בארסיות, חרקתי את שיניי.. בעבר נפגעתי ממנה קשות עד עמקי נשמתי אשר כיום מצולקת, מחוספסת ולא פגיעה.. ידעתי כיום אחרי השיחות עם הפסיכולוגים והרופאים שהיא פשוט לא שולטת בטונים שלה ובכוונות שלה, בלבי רציתי להאמין שהיא אוהבת אותי.. ואני גם רציתי לאהוב אותה.. ללא כל היסוסים ומשקעים, אך תת ההוקרה שלי תמיד הצליפה בי בחוזקה וללא כל טיפת רחמים שהמשפחה התפרקה, שהקשר ביני לבינה נפרם, נקרע לגזרים ואין כל דרך לרקומו מחדש, שהכול אבוד.. אני כה לא רוצה להאמין לכך אך המציאות סוטרת לי בחוזקה ומכה בי כמכת ברק ואני מתבוננת בה.. באמי.. אשר אפילו חיבוק לא מגישה לי.. ויודעת שתת ההוקרה צודקת, כהרגלה.
נשמתי עמוק, "את לא בוכה.." לחשתי. "את לא בוכה, זה לא שווה.." ונאחזתי בזה.
קאט גרה בית ממולי כך שלא היה יום שלא היינו מבלות את רובו יחדיו, אני זוכרת שפעם אחת המשטרה הגיעה עקב צעקות ורעשי ניפוץ בביתנו, זה היה באמצע הקיץ.. היה לילה כה לח ומחניק, ואמי לא הפסיקה לצווח כמה קר לה.. כמה תוקפים אותה.. היא לא הקשיבה לאיש..
מעולם לא הבנתי מה נשבר בה, לפני הגירושים היא הייתה אישה כה מדהימה ויפהפייה..
כל השכונה התאספה מסביבנו, וכך גם קאט.. הכרנו באותו הלילה שפשוט התחבאתי בחצר האחורית שלי ובכיתי, היא חזקה אותי.. היא תמכה בי.. היא הקשיבה והבינה.. גם לה יש את מה שנכרה.. שלדים בארון, גם החיים שלה כלל לא מושלמים..
אני כה שמחה שהכרתי אותה.
חייכתי לעצמי ונקשתי על גבי דלת ביתה. תוך פחות ממספר דקות זעירות הדלת נפתחה והיא עמדה בפתח, לבושה בפיג'מה וורדרדה וארוכה, שערה אסוף לצמה עבה וארוכה ועיניה קורנות באושר. "תודה שהגעת, הם הגיעו לפני עשרים דקות ואני משתגעת.."
"מביך, הם סך הכול שנתיים מעלינו.. הם לא אמורים להיות בוגרים?" צחקקתי, למרות שהייתי לבושה במכנסי ג'ינס תכולים ובמעט קרועים ובחולצה בצבע ירקרק אשר הדגישה את צבע עיניי, חשתי כנעל בית לצדה. לכל הרוחות.. זה כה לא הוגן.
"תכנסי ולא, הם בכלל לא.. אולי רק החתיך איכשהו נורמלי". לחייה להטו בעוז והיא פלטה גיחוך חלש. "הוא חלומי עם הג'ינס ההדוקים האלו והחולצה הלבנה והפשוטה הזו.."
"אוקי, אני חייבת לראות אותו.." מלמלתי בניסיון להישמע במעט נלהבת.
עיניה הצטמצמו. "אני ממש לא רוצה להתחרות בבלונדינית עם עיניים ירוקות, תתרחקי ממנו.." פלטה באיום. נסגתי לאחור אבל הבנתי אותה ולבי נצבט בכאב.. לא סתם היא רכושנית, כל מי שהיא הכירה איכשהו נטש אותה והתעלם ממנה, חשוב לה לשמור על הדברים שחשובים לה.. על הדברים שהיא אוהבת, כי כששהו במעט נפרם קשה מאוד להחזירו למצב הקודם, הוא תמיד יהיה כמו טלאי אחד.. אבל החיים עוברים מהר מידי ואין תמיד זמן להרהורים כי לא שמים לב ורק שוגים.
מי אם לא אני מכירה זאת. "הוא רק שלך". חבקתי אותה ונכנסנו לבפנים, ביתה היה יפהפייה וחמים כהרגלו, בצבעי הסתיו אשר כה רתקו ונראו מזמינים.. אהבתי את הבית שלה שתמיד השרה בי אווירה אחרת מהמציאות ומהבית הקר שאני חיה בו. "אני מתה על הבית הזה.." מלמלתי.
"גם אני.. במיוחד על החדר שלי, במיוחד על לנעול את הדלת ולהסתגר.." מלמלה.
גלגלתי את עיניי. "תפסיקי להתסגר! תתקשרי אליי, תבואי אליי, נצא, ניהנה.. נשאיר את התקופה הקשה שלך מאחור..-"
"ואת שלך נשאיר?" היא הטיחה בי בכאב והנציחה אותי, לעולם לא. "בכל מקרה, את רעבה? אני רעבה.."
"לא אכלתי, בואי למטבח.." מלמלתי והתקדמנו בהמשך המסדרון, על גבי שולחן האוכל התיישבו שלושה נערים, אחיה אליוט ועוד שניים אחרים.. כולם נראים במעט טוב אבל אף אחד מבינהם לא מושך במיוחד. "מי מהם החתיך?" צחקקתי לאוזנה.
היא גם צחקקה וזה כה הלהיט ההתחלששויות הללו על אחד מהם כשהם לא שומעים, כמו ביסודי. "אף אחד מהם, כנראה הוא הלך לשירותים או משהו.."
משכתי בכתפיי. "מה יש לאכול?"
"אמא שלי תחזור מאוחר אז יש שניצלים וספגטי לחימום.." מלמלה קאט בלחש ופתחה את המקרר, שלפה קופסה מפלסטיק בצבע וורוד אשר תכולה עמוסה בשניצלים ועוד קופסת פלסטיק שחורה ועמוקה, עגלגלה אשר תכולה מלאה בספגטי ארוך ומסובך, קשור אחד בשני.. ברטוב אדמדם ומגרה למדי.
"או שנזמין פיצה.." מלמל אליוט באדישות, בקולו העמוק והכבד כהרגלו.
קאט עקמה את אפה. "בשביל שתוכלו את כולה בזמן ששתינו נקנא?"
"בהחלט" קרץ לו, היא השפילה את מבטה וידעתי שהיא נואשת למעט התייחסות מאחיה הגדול שלא מסתכל אל תוך עיניה התכולות ורואה שהיא לא בסדר אך לא עושה עם כך דבר, הוא יודע על כך שהיא חתכה.. והוא יודע על הנסיונות הרבים שלה לברוח מהבית.. למה הוא כה רע אליה?
"נחמם לנו.." היא לחשה והחלה להכניס את קופסת השניצלים למקרוגל.
ידיי התכווצו לאגרופים בקשיחות, חרקתי את שיניי ולא יכולתי לסבול עוד את הכאב שנשאה חברתי.
"אליוט אתה חתיכת אח מניאק ומגעיל!" צווחתי עליו. כולם התבוננו בי בהלם וקאט כמעט שלה ממקומה.
הוא התרומם וכולם אחריו. "סליחה?" שאל בגיחוך. "מה אמרת לי?"
"את מה שממעת, אם אתה לא שוכח כשלך היה קשה ובכית כמו נקבה, היא אפילו אותי נטשה ולא עזבה אותך, לכל הרוחות היא גררה אותך מהבר כשהיית שיכור בטירוף והסתירה אותך מההורים שלכם, ובמקום להודות לה על כך איכשהו מלבד במילים אתה משחק אותה גבר ליד החברים המכוערים שלך ומתגרה בה? סלח לי, אבל זה ממש לא גבר! גבר מגן על המשפחה שלו ועל האנשים שהוא אוהב! אתה רק עושה צחוק מעצמך ולא מאף אחד אחר, אז כן, תחייך, תצחק, אבל בסופו של דבר כשתחטוף עוד מכה אל תצפה מקאט לעזור לך.. אל תצפה מאיש כי לא מגיע לך כלום!" צווחתי עליו.
כולם התבוננו בי והתאבנו במקומם, גם אני התאבנתי במקומי והתקשיתי להסדיר את נשמתי.. אלוהים אדירים, לעזאזל אתי ועם הפה הגדול שלי.. עכשיו מה יהיה?
"קאט, היא תקבל מכות החברה שלך.." אליוט מלמל.
"שלא תעז להתקרב אליה!" צעקה עליו קאט אבל הוא לא הקשיב לה, הוא התסער לעברי, דוחף את השולחן והכיסאות העשויים מעץ מלא ונעמד מולי. "את בכלל מכירה אותי?!"
"תתפלא אבל כן.." לחשתי.
החברים שלו במעט צחקקו, הוא במעט דחף אותי לכיוון הכורסאות ולאחר מכן לקח שרפרף והתכוון לזרוק אותו עליי, פלטתי צרחה קטנה אבל בין רגע מישהו הסתער על אליוט וחטף ממנו את הכיסא. "אחי תרגע, אני יודע שזה משגע אבל היא צודקת, תרגע.. היא לא התכוונה לפגוע בך, היא רק הגנה על החברה שלך, תרגע הכול בסדר.. אנחנו נשארים חברים שלך.." מלמל קול גברי עמוק ומאוד מושך.
קרביי להטו ודמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה, בטני התהפכה מספר פעמים וחשתי כיצד אלפי כרסומים צובטים וצורבים את עורי כמטען חשמלי קודח בחוזקה.. הקול הזה כה משכר..
"אני מיד חוזר.." מלמל אליוט ורץ למעלה.
"את בסדר?" הסתובב אליי הנער, עיניים אפורות – תכולות נגלו לפניי וטלטלו את כל עולמיי ופרקו אותי על נשקי, טרפו אותי וכבשו אותי.