אנשי השמיים – פרק 1

אני יודעת אנגלית וצרפתית שוטפת מכיוון שאני חצי אמריקאית מצד אבא וחצי צרפתית מצד אמא אז בבית דיברנו את שתי השפות. אמא ואבא נפגשו בארצות הברית, שאבא היה בן 19 ואמא היתה בת 18. אימא נסעה לניו יורק כדי להופיע שם, אחריי ההופעה אמא ואבא התנגשו זה בזו והתאהבו ממבט ראשון. הם עברו הרבה דברים ביחד ואפילו התחתנו והקימו משפחה, מאז אמא גרה בניו יורק. אני רק יודעת שאני האיתי בת 3 הם נפרדו ואמא עזבה את ניו יורק וחזרה לפריז ולקחה איתה אותי. מאז אנחנו לא בקשר איתו. אף פעם לא סיפרתי לאימא שאני מתגעגעת אליו מכוון שאני יודעת שהיה לה מספיק קשה לעזוב אותו. היא לא רצתה שהגדל בלי אבא אבל לא היתה לה בררה ואני מבינה אותה, בנוסף היא אף פעם לא מודע בזה אבל אני שמה לב, היא מתגעגעת אליו.

מאז אני גרה בפריז עם אימי. אמא שלי אוהבת לשיר וכך גם אני, ומהסיבה הזאת שתינו יודעות לנגן על הרבה כלי נגינה ואנחנו תמיד שרות ומנגנות ביחד. שאני שרה אני מרגישה שכל הרצפה זזה, שמלא פרפרים עפים באוויר, שהכל הופך להיות קסום, זאת ההרגשה הכי טובה בעולם. יש לי יומן ששם אני כותב את כל מה שאני מרגישה ואת כל מה שעברתי בחיים, שם אני כותבת את הסודות הגדולים ביותר שלי ואת הדברים שאני לא יכולה לספר לאף אחד, אני לא נותנת ולא התן לאף אחד לקרוא בו. "מדיסון, כבר מאוחר, את יכולה לכבות את האור וללכת לישון" הרמתי את ראשי וראיתי את אמא עומדת ליד הדלת עם מבט בוחן אבל שמח על פניה. אימי תמיד היתה כזאת חייכנית ושמחה, אני קיבלתי את התכונה הזאת ממנה. היא תמיד לימדה אותי להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהסתפק במה שיש לי אפילו עם זה המועט. קיבלתי ממנה גם יכולת השירה, הנגינה והריקוד. כשאנחנו שרות יש לנו קול ממש דומה (לפי דעתי הקול שלה ממש דומה לקול של מלאכית), ושתינו בגיל 10 ידענו לפחות לנגן בחמישה כלי נגינה. ולרקוד, טוב אני חושבת שלרקוד זה לא משהו שיש לך או שאין לך, וריקוד צריך להפעיל את הדמיון ולרקוד לפי קצב הגוף, כי לכל אחד יש קצב שונה. לא חייב לרקוד יפה אלא צריך ליהנות מהריקוד, צריך ליהנות מכל מה שעושים, מכל מה שגורם לך לשמוח. "רק עוד דקה, אני צריכה לסיים לכתוב משהו ואז הלך לישון", היא התקדמה אליי ונשקה אותי במצח "בסדר, אבל תעשי את זה מהר. לילה טוב". הבטתי בעיניה "לילה טוב". המשכתי לכתוב ביומן שלי עד שסיימתי, קמתי מהכיסא כיביתי את האור ונכנסתי למיטה לישון. בלילה חלמתי שאני ואמא שרות בהופעה מול יותר ממיליון אנשים וכולם רוצים רק לשמוע אותנו. איש עם זקן לבן וארוך (אורכו של הזקן הגיע עד הרגלים שלו) נכנס לתוך הבמה ולפתע הכל נעצר, הסתכלתי על אימי וראיתי שהיא לא זזה. ניסיתי להעיר אותה, נערתי אותה, צעקתי לה ואפילו ראיתי מאחורי הקלעים בקבוק מים ושפכתי עליה, אבל כלום לא עזר. הסתכלתי סביב וראיתי שכל הסביבה במצב כמו שאימא שלי נמצאת חוץ מאותו האיש, "מה קורה כאן? למה אף אחד לא זז? למה אנחנו כן זזים?" האיש רק הסתכל עליי ולא ענה, התחלתי להילחץ, חששתי שאימא שלי לא תחזור לקדמותה לעולם. "מי אתה? אתה עשית לה את זה? תשחרר אותה מיד?" הוא המשיך להסתכל עליי ואמר רק דבר אחד "כתר השמיים" לא הבנתי מה משמעות הדבר אבל זה היה מוכר, כאילו שמתי את זה מתישהו. לפתע עיניו הפכו ללבנות והוא התעופף באוויר והמשיך להגיד "כתר השמיים", שמעתי צעקה מתוך הקהל והסתכלתי לכיוון הקול, זה היה אבא. באותו רגע לא נשמתי אבא היה כבר גדול, ברגע שהסתכלתי עליו כל געגועי התפרצו, בכיתי חזק.

בשנייה אחת התעוררתי. הכוכבים נצצו לאור מגדל אייפל, קמתי מהמיטה והלכתי למטבח, כל כך רציתי כוס חלב חם שתעזור לי להירדם, הוא מרגיע אותי. מזגתי את החלב לתוך ספל אפור עם ידית בצבע ורוד בהיר וחיכיתי בזמן שהוא התחמם במיקרוגל. המטבח החשוך הואר באורו הכתום של המיקרוגל. החלב היה מוכן, ריח נעים עלה ממנו והתפשט לרחבי כל המטבח. החזקתי את הספל והתחלתי לשתות. קיוויתי בכל ליבי שאני שותה חלב קסמים והוא יעזור לי לשכוח את החלום, אבל לצערי הוא לא חלב קסמים והמחשבות שלי על החלום רק התחזקו וגדלו. לא יכולתי לחשוב על משהו חוץ מהחלום לכן ניסיתי להבין מה משמעות החלום ולמה בכלל חלמתי אותו. בראשי עלו רק השארות כמו שאני פשוט מתגעגעת לאבא או שאני מפחדת שיום אחד אצטרך לאבד את אימי. להכל הצלחתי לתת הסבר חוץ מדבר אחד, האיש עם הזקן הארוך ודבריו. הנושא הזה היה ממש תעלומה בשבילי, הרגשתי שראיתי אותו בעבר, והוא לא היחיד, גם שמעתי פעם את צמד המילים "כתר השמיים" ויש לי הרגשה שזה שם של שיר. אור בקעה מין המסדרון ודמות חשוכה יצאה משם. "מדיסון, למה את ערה בשעה כזאת?" זאת היתה אמא. "פשוט חלמתי חלום רע ושתיתי חלב חם כדי שיעזור לי להירדם שוב". אפילו שהיה חשוך הצלחתי לראות את החיוך על פניה. "על מה חלמת?", מסיבה כל שהית לא רציתי לספר לה על החלום, אז ניסיתי לשנות נושא. "החלום לא חשוב. אמא , את יודעת משהו על כתר השמיים". שאמרתי "כתר השמיים" הפה שלה נפער, היא בטוח ידעה משהו שאני מנסה לזכור. לבסוף היא ענתה לי "כתר השמיים הוא שם של שיר, ששרתי לך ול…". היא גמגמה, למי היא וד יכלה לשיר את השיר הזה?

"למי?" שאלתי, היא נראתה לחוצה ושענתה אמרה את המילה מהר "לאביך". עכשיו הכל נראה הגיוני, עדיין קשה לה להיזכר בו. היתה לי הרגשה שהיא שיקרה לי ויש עוד מישהו שהיא לא מספר לי עליו, אבל העלמתי מהתחושה.

"שרתי לכם את השיר הזה שהיית בת שנה. אני זוכרת שכל לילה האיתי באה לחדריך ושרה לך ולאביו את השיר הזה, לא היית נרדמת בלי שאשיר לך, ואת לא היחידה". היא בטח התכוונה לאבא ולהזכר בו גרם לי ולאמא לחייך, שתינו אהבנו להיזכר בעבר, להיזכר ברגעים שהאינו כל המשפחה ביחד. "נראה לי שזה סימן, נראה לי שאני מתגעגעת לשיר הזה. אני לא הצליח להירדם עם לא תשירי לי אותו, את יכולה לשיר לי את כתר השמיים?". פתאום הבנתי למה חלמתי את החלום, הלב שלי רצה כבר לשמוע את השיר ולפי דעתי הוא חיכה מספיק זמן. "בואי" היא לקחה לי את היד והלכנו שתינו לכיוון החדר שלי. שכבתי בתוך המיטה שלי וחיבקתי את השמיכה שלי, אמא ישבה לידי על כיסא לבן שלקחה משולחן הכתיבה שלי. עצמתי את עיניי, היא התחילה לשיר. השיר והמנגינה היו מוכרים וגרמו לי לתחושה נעימה ובלי ששמתי לב התחלתי להירדם לאט לאט עד שכבר ישנתי.